אור עקיבא
כמה ימים לפני צאתנו להודו, הלך לעולמו הנשיא השביעי, עזר ויצמן ז"ל ונטמן באדמת אור-עקיבא. ויצמן, הפך לאגדה כבר בחייו, פרקי חייו נסקרו בהרחבה, כמו למשל בתכנית 'חיים שכאלה' ששודרה עליו כבר לפני כמעט שלושים שנה (!) עוד בטרם מלאו לו חמישים שנה. בספריו, ובספרים שנכתבו עליו יש תיעוד על צעירותו, בחרותו ובגרותו. להפתעתנו, נשב ועלה שמו ונשזר במקומות, אירועים ואנשים בהם פגשנו במסענו לדרום הודו. זה לא היה מתוכנן, אך זה פשוט התחוור והתחבר.
בית העלמין נעלם – השורשים נטועים עמוק
"עכשיו", אומרת לנו חברתנו, "עכשיו נספר לכם סיפור מדהים". בדרך חזרה מפארק ה Banyan Trees, תחת רישומם של השורשים היוצאים מן הענף, מכים באדמה וחוזר חלילה, ממש בכניסה המזרחית של העיר, אנחנו פונים שמאלה מהכביש הראשי ומגיעים אל ספו של בית העלמין היהודי. "בית החיים", שמו, כמה אירוני. על השלט בכניסה רשום: Jewish Burial Ground, אדמת קבורה יהודית בתרגום חופשי.
נוסד ב 1925 למניינם, 5876 למינינו. חברתנו, שכבר ביקרה כאן מספר פעמים ניכר, מתקבלת כאן במאור פנים. על המתחם, הנמצא ממש בסמוך לבית עלמין מוסלמי גדול, שומרת משפחה מוסלמית המתגוררת במקום. מפתיע, אך על חזית הבית מופיע שלט כי הבית הוקם ע"י אחד Maurice Moses בשנת 1996. מי הוא Moses זה? מי היא Mrs. Isako המסתורית אשר לה מוקדש המבנה? המקום נקי, וניכר כי מושקעת כאן תשומת לב בהשגחה קבועה על המקום.
אנחנו מביטים בהשתאות על שורות הקברים הפזורים באתר. מביטים על תאריכי הפטירה, על השמות, על הסיפורים המופיעים בשורות מעטות על המצבות. כל פעם שאתה רואה הקדשה ליקיר על קברו, אתה תוהה מהו הסיפור שבעטיו זכו הנפטרים למלים כה טובות? מי היו? במה עסקו?
הנה למשל, על אחד הקברים:
Sweet are the memoirs that never fade
Of one beloved but could not save
Always so true, unselfish and kind
Few on this earth her equal will find
A beautiful life that came to an end
She died as she lived everyone’s friend
השמות והתאריכים מחזירים אותנו שנים רבות אחורה: יוסף מַצְרי, משה אשכנזי, יוסף חי, עיראקים? מצרים? הודים?!
ואז, "הנה, זה הקבר". מצביעה חברתנו, זה האיש. זה הסיפור שסיפרתי לכם.
"אתה במקרה מכיר כאן עשרה יהודים?"
לפני כשנה קיבל חברי הנמצא בבנגלור שיחת טלפון מפתיעה. "אנחנו לא מכירים, אני גם לא גרה כאן", אמרה לו בקול מתנגן מעבר לקו. "אבל אולי אתה מכיר עשרה יהודים בבנגלור?". דברים מוזרים רבים חוו חברינו בבנגלור, ואין ספק כי זה היה אחד המוזרים שבהם. "בשביל מה את צריכה עשרה יהודים?", שאל. "תראה, בקרוב ימלאו עשרים שנה לפטירתו של אבי, ואני רוצה לערוך לכבודו אזכרה ואני זקוקה למניין." אזכרה. בבנגלור. לא ייתכן. "איפה זה יהיה" שאל. "כאן, בבנגלור, בבית העלמין היהודי", אמרה. בבנגלור? בית עלמין יהודי? "הרי בכל מקום שבררנו וכל מי ששאלנו נאמר לנו שאין בבנגלור בית עלמין יהודי". משהו החלו סומר את שערו. הוא נזכר איך העלה חרס בידו, אז, כשהיה צריך למצוא פתרון לבעיה כאובה, קשה. ומהר. אפילו בשגרירות הישראלית לא ידעו על כך. הוא נזכר במה שקרה חצי שנה קודם לכן. אילו רק ידענו מה אנחנו יודעים. אילו רק ידענו כי יש בבנגלור בית עלמין יהודי.
מעניין למניין
חברי שהוא אדם רגיש בכלל ובפרט בנושאים שכאלה, הגיב מייד. "אין בעיה, זה לא עניין מסובך", השיב לה. אמר ועשה. עד למועד האזכרה, מספר שעות לאחר שיחת הטלפון המאוד יוצאת-דופן, הכול כבר היה מאורגן. כחמישה עשר ישראלים שהתקבצו מבנגלור והסביבה נרתמו למצווה ולקריאה. סביב מצבתו של האב, ניצבו בתו שהגיעה מאירופה, בנו החי בבנגלור מזה שנים, משפחותיהם, והמגויסים למניין. ההתייצבות הייתה מלאה. ההתוועדות הייחודית הזו הייתה מרגשת ביותר. נוספה לכך ההתרגשות על 'גילוי' בית העלמין שלא היה ידוע עד כה.
ממשה עד Moses
לאט התגלגל לו הסיפור. כך קרה שמשפחת מוזס החלה לתמוך בבית העלמין היהודי הישן בבנגלור. זה החל בשיקום האתר, המשיך בבניית בית עבור המשפחה (המוסלמית!) השומרת על המקום ומטפחת אותו, בשכנות לבית העלמין המוסלמי. באותו הערב, ערב שבת, נערכה סעודת שבת בבית משפחת האח בבנגלור. סביב השולחן נתקבצו ובאו בני המשפחה המקומיים ואלו מאירופה, חברינו, וישראלים נוספים. כך החלה קשר מיוחד שנמשך עד היום. האח, מאמן סוסים מפורסם, מתגורר כאן במשך שנים רבות. יש לו קשר מיוחד למקום ולאנשים. אהבתו לסוסים גדולה. עוד נדבר על כך באחת הרשימות בעתיד. ועדיין, שאלה אחת נותר בעינה, פתוחה. "איך בכלל הגעתם אלי?" שאל חברי. "זה פשוט" אמר האח. "החבר הטוב ביותר שלי כאן בבנגלור הוא הקבלן שבנה את מתחם הדירות שבו אתם מתגוררים. שאלתי אותו אם הוא מכיר יהודים נוספים כאן, והוא הפנה אותי אליך"…
האיש הוא קבלן בניין ויזם נדל"ן גדול כאן. אה, עוד עניין קטן, הוא מוסלמי.
יהודיה הגרה בצרפת ויהודי המתגורר בהודו מסתייעים בקבלן מוסלמי כדי שימצא יהודים אחרים לארגן מניין לאזכרה סביב קבר אביהם בבית עלמין שלא ידעו על קיומו. עולם גלובלי ללא גבולות. פרופורציות.
ילנקה
אמנם זה היום השלישי שלנו כאן אך אנחנו כבר חשים כ 'ותיקים' ומזהים מדי פעם את השלט המורה Yelahanka. כשעוברים על יד אפשר לזהות את סמל חיל האוויר ההודי, חרטומי מטוסים מבצבצים מעבר לחומות. בכיכר המובילה לשם ממוקם דגם של מטוס קרב. השם זה מצלצל מוכר ואני מנסה להיזכר. שדה תעופה? בסיס חיל אוויר? פשפוש קל בזיכרון בגיבוי עיון מהיר באינטרנט מביא אותנו אל תקופת שירותו הצבאי של הנשיא השביעי שלנו שאך זה הלך לעולמו, עזר ויצמן ז"ל. ויצמן ביקר בהודו כנשיא ב 1996 לביקור היסטורי שסימן את הידוק שיתוף הפעולה עם הודו. במהלך הביקור הרשמי, מארחיו ארגנו לו ביקור באותו בסיס תעופה בו שרת תקופה לא מבוטל בעת מלחמת העולם השנייה כטייס של ה RAF, חיל האוויר של הוד מלכותה. אבל, הקשר שמרתק אותנו הוא אחר. הסיפור על 'קבלת השבת' בבית משפחת מוזס לאחר האזכרה לאבי המשפחה שנפטר, קושרת קשר אחר, מרתק לא פחות.
'קבלת שבת' כל שבת
כבר אז, בימי מלחמת העולם השנייה, הייתה נערכת בבית משפחת מוזס בבנגלור 'קבלת שבת'. כל שבת. טיס צעיר, יהודי, איש ה RAF מצא את דרכו למשפחת מוזס והיה מסב אל שולחנם מדי שבת. זה היה בחור תמיר בשנות העשרים, בפיו אנגלית משובחת, וסיפורים לרוב. האיש התחבב מיד על מארחיו. הנה כי כן, איש מהמשתתפים ב 'קבלת השבת' בבנגלור של מלחמת העולם השנייה לא שיער שיחלפו כמעט חמישים שנה עד שהטייס הצעיר יהפוך לנשיא מדינת ישראל.
מעגלים נסגרים
באותו ביקור היסטורי של ויצמן ז"ל בהודו ב 1996, היו לו מספר מפגשים מרגשים. על הביקור בבסיס ילנקה כבר סופר כאן. מה שפחות ידוע הוא פגישתו המרגשת של ויצמן עם בנו של מארחו לקבלת השבת. כן, זה אותו אדם שעשר שנים אחר כך, אחותו הניעה את כל הישראלים בבנגלור להשתתף במניין באזכרה לאביה שמת עשרים שנה קודם לכן.
המפגש המרגש השלישי של ויצמן באותו ביקור היה בבית הכנסת היהודי העתיק בקוצ'ין. אבל, זה עוד יגיע. סבלנות. קחו את הזמן בהודית. לאט.
הרשימה הבאה: ניהול ידע בגן עדן – בית הסירה כפורטל ארגוני
רשימות קודמות:
מבט קרוב מרחוק – על זיכרון ועל עצמאות
"The only place" בעולם בו אתה יכול להזמין Shalom’s Special
בנגלור רבתי – מסע (אל ה)שורשים בחזרה