על זכרון ועל עצמאות – מבט קרוב מרחוק

דברים שרואים מכאן, לא רואים משם
כשאתה נמצא אלפי ק"מ מהבית, ובתאריכים כה משמעותיים למדינה בה גדלת, בה אתה חי, אתה חווה בעוצמה רבה את המשפט "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם". פתאום זה מקבל משמעות אמיתית. כך קרה לנו אמש, בשעה 2230, שעון בנגלור, הודו. בארץ השעה היתה 2000, ואנחנו מצטופפים מול מסך המחשב המעביר באמצעות רשת האינטרנט את שידורי ערוץ 2. בשעה שמונה בערב בדיוק בארץ, מפלחת את האוויר בדירה בבנגלור הצפירה המסמלת את פתיחת אירועי יום הזכרון לחללי מערכות ישראל. מן החלון נשקף רחובה הסואן של העיר הענקית הזו. ממול אנחנו רואים את הקניון החדיש והמפואר, בחזיתו מסעדת McDonald גדולה, וברחוב הסואן עשרות טוק-טוקים שועטים כדבורים בכוורת אינסופית. לא הרחק מכאן, ברחוב "דיזנגוף" של בנגלור, ה MG Road, העיר שוקקת וסואנת.
אני מביט בסובבים אותי, המשפחה אצלה אנחנו מתארחים כאן. ונזכר.
על זכרון
לכל אחד יש זכרון אישי בימי זכרון. למיעוטנו יש זכרון אישי, נמשך, מתעצם, לופת, חובט, מטלטל, כל השנה, כל שנה. הפעם אנחנו נסערים במיוחד. אנחנו כאן, בבנגלור. המארח שלנו כאן, נמצא בדיוק עכשיו בארץ, משתתף ביחד עם משפחתו בכאב השכול האישי, הנמשך כבר שלושים ושתיים שנה. אני נזכר. אני נזכר איך פגשתי בו לראשונה. זה היה בימי מלחמת יום הכיפורים. הייתי אז בין ה 'שביעית' ל 'שמינית'. חבר משותף שנפטר מסרטן לפני עשר שנים, הציע לי לבקר בן כיתה שלו, שאחיו הבכור נפל בקרב. לא הכרתי את האח שנפל, גם לא הכרתי אותו. אני זוכר את פגישתי הראשונה עמו. הבית היה מלא אנשים הלומי צער על האובדן העצום. איש צעיר ומחונן, שבנקל היה יכול להפוך לאחד המנהיגים במדינה כיום, הלך ואיננו. את החבר אותו באנו לבקר פגשתי לראשונה כשהוא יושב ליד דלת הכניסה. עיניו המחייכות לבואנו, פני הילד שלו, וקומתו הגבוהה, שמורים עמי מאז ולתמיד. מאז התפתחה חברות אמיצה, כבר למעלה משלושים שנה. אנחנו יודעים יחד שמחה, עצב, תמיכה ואוזן קשבת. הזכרון הזה, חוצה דורות, עובר במשפחה מדור לדור. מאב – לבנו. ועכשיו, כשאני נזכר בכך, אני נמצא כאן, בביתו בבנגלור, והוא בארץ. יום הזכרון. זה הזכרון שלי.
על עצמאות
אנחנו לומדים כל יום עד כמה יש דימיון בין ישראל לבין הודו. התחושה הזו הולכת וגוברת. כמו כל דבר בהודו, רמות העוצמה נעות בסדרי גודל מדהימים. רק בבנגלור מצטופפים ומסתופפים כשבעה מיליון תושבים. אנחנו נמצאים כאן כבר כמעט עשרה ימים, והתחושה הכללית היא: צר מלהכיל. מעצמה ענקית של ניגודים. קמפוסי היי-טק המזכירים את הרצליה פתוח ולצידם הדלות והעוני. העוצמות בלתי רגילות. כשאני קורא כי אוכלוסיית מדינת ישראל ערב יום העצמאות מתקרבת לכשבעה מיליון נפש, כמו (רק) בבנגלור, זה מאפשר להבין קצת את הפרופורציות. גם הודו קבלה את עצמאותה עם תום המנדט הבריטי, באוגוסט 1948. גם כאן הפרגמטיזם המדיני גבר על האמוציות. גנדי, המנהיג, ויתר על חלומות וחזונו ל 'הודו אחת' שתכלול גם את פקיסטן. זה היה סוג של בן-גוריוניזם אסיאתי. גם אצלנו ההסכמה הפרגמטית של המנהיג לחלוקה – הביאה לעצמאות למדינה. מדינה אחת. לנו. שוב, כשאתה בהודו, ביום העצמאות של ישראל, בעיר שגודלה כגודל ישראל כולה, אתה מקבל פרופורציות. עצמאות, אבל בפרופורציות.

חג עצמאות שמח

על מעצמה של ניגודים
בשבועות הקרובים, אשתף את קוראיי ברשמי המסע שלנו בדרום הודו. הנה כמה כותרות לרשימות שתבאנה:

• 'The Only Place' בעולם בו אפשר להזמין 'Shalom's Special'
• ילנקה – בנגלור- קוצ'ין – תחנות במסע של עזר ויצמן ז"ל
• 1568-2005 – מבית הכנסת בקוצ'ין לגבעת-עדה וחזרה
• מסעות Chun ו Bin בהודו – ישראל?? לא שמענו על זה…
• על פרה, על עֶגְלה, על תחנת השְנַאה ו – Sony – זה כל השוני
• מו"פ: Microsoft לקידום הרחצה והכביסה בנהר – ניהול (בעידן ה)ידע של כלכלות מתפתחות

ועוד
חג עצמאות שמח!