כל החושים כולם
כשאתה מגיע להודו, יותר מאשר במקומות אחרים בעולם, כל החושים שלך נכנסים לפעולה, במקביל ומיד. כולם, כל החמישה עובדים כאן יחד, ובעוצמה. המראות מרתקים את העין: הצבעים של יריעות הסארי, דוכני התבלינים, הבניינים העתיקים לצד מבני ההיי-טק הסטריליים. הריחות העזים מהבישול ההודי, דרך דוכני האננס והמנגו ועד לצחנת השוק והרחוב. המגע המיוחד של הצ'אפאטי בלשון ובחיך, הטעם של הפאראתה והנאן, נמסים בפה ומחליקים בגרון. השרשראות וצמידי הכסף מרשרשים כאן, אחרת. החושים גם מתערבבים זה בזה. יוצרים צירופים מרתקים. המוני האדם ברחוב מתחברים לתחושת ביתיות נעימה, בהודו 'רואים את הקולות' וגם 'שומעים את התמונות'. כל החושים כולם, דוהרים יחד, וסוחפים אותך. אין טעם להתנגד לכך. לזרום, לזרום.
הפרה 'שלנו' – עניין של גבולות גזרה זה היום השלישי שלנו בבנגלור. אנחנו כבר מרגישים די ותיקים במקום. מארחינו מציעים לנו 'לקחת' את המקום לאט. לא לרוץ, להתחבר לקצב של המקום, לתרבות, לנהגים. אנחנו נענים לכך ברצון, כך אנחנו מפתחים אט אט את התחושה כי למעשה, אנחנו 'חיים כאן' במשך שלושה שבועות. לא רק 'מטיילים' כאן כתיירים. כשזה אפשרי, זה מומלץ. רק מעשיר את החוויה. בבוקר, כשאנחנו יוצאים מן המתחם לרחוב, אנחנו נתקלים בפרה 'שלנו', פרה קל"ב. זו אחת שמאוד קשורה כנראה לסביבה. היא נמצאת בד"כ ממול הדוכן של הבוטנים הקלויים שבכניסה לקניון. בשעות החום היא רובצת לה בשקט. לעתים, היא מתנערת ויוצאת לשטח, היא עושה 'סיבוב', מטלטלת את הראש מצד אל צד, ושבה למקומה. פרת-מקוף שכזו. מאות מאחיותיה משוטטות באופן חופשי במרכז הכביש, בכיכרות, ליד מבני הציבור, בשוק, בין החנויות. משייטות באדישות בין הטוק-טוקים המעשנים. שוטרי התנועה הניצבים בצמתים, כמעט תמיד 2 עד 4 שוטרים, עוטים מסכות כנגד זיהומי המינוע החריף במקום וידיהם עטויות כסיות לבנות. ניגודים אמרנו? בהחלט. ליד המקום בו אנחנו מתגוררים, נמצא ה – Forum. קניון מפואר בן ארבעה מפלסים, עתיר חנויות ברוכות-מותגים בינלאומיים. בית קפה מצוין. חנות ספרים ענקית של רשת בינלאומית בה אפשר למצוא כל ספר שתחפוץ. בספרים מעיינים בכל רגע נתון מאות מקומיים. במפלס העליון אולמות קולנוע בהן מוצגים זה לצד זה מיטב להיטי Hollywood ולצדם – גם מיטב להיטי Bolywood, הגרסה המקומית לתעשיית הסרטים הענפה. גם המוזיקה הבוקעת ממערכות הקול הפנים-קניונית – מוכרת, אבל רגע – בעצם לא. לוקח לנו מעט זמן כדי להבחין כי מדובר למעשה במוזיקה הודית, מלווה בעיבודים מערביים אינסטרומנטאליים. נשמע מוכר ונעים להפליא. בכבישים יש תנועה רבה, כל הזמן. לא תמיד ברור (לך) היכן המסלולים, הנתיבים, נקודות העצירה. אל תטרח. אם אפשר להמליץ – אל תנהג, תשאיר את זה למקצוענים. הם יודעים מצוין את המלאכה. גם את קיצורי הדרך. גם אל תסתכל על הנהג, וגם – לא על התנועה ממול. יש מקרים בהם אתה יכול לראות במסלול שלך את הרכב הבא ממול. לא לדאוג. בדיוק ברגע המתאים, זה מסתדר לו. מין נהיגה שכזו. ניהול בעידן של כאוס. אתה גם מקבלים מימדים חדשים לגבי מרחק בטוח מכלי הרכב שלפניך. מסתבר שמרחק בטוח הוא עניין גמיש בהודו. הבהוב בפנסים הראשיים לרכב שממולך או לזה שלפניך, פשוט לא אפקטיבי כאן. הצפירות – כן. מתרגלים לכך די מהר עד שהצרימה נעלמת.כולם צופרים. כל הזמן. לכולם. לפני סיבוב, בזמן סיבוב, ואחריו. רק במקרה אחד לא צופרים. לפרה. יחש הבנה שבשתיקה. מבט עיניים בין הנהג לפרה, מספיק. כל אחד יודע את מקומו. עניין של גבולות גזרה.
הנהגת קארנאטאקה, שבט בנגלור, גדוד בהאראת
משהו ברחוב 'תופס' אותנו, מעורר אצלנו מחשבה על הבית. ליד מבנה ענק, מתנוססת מודעה המבשרת על כנס נוער קרוב. 'מחנה קיץ' של צופי בנגלור. שני הצאצאים שלנו, קרועי ומורעלי-צופים, נשארו עם החניכים בבית. זה מזכיר לנו את הילדים בבית. לא בטוח שבשבט בנגלור שמעו על שבט 'אפיק'. לעומת הצריף הרעוע אצלנו, המבנה הענק הוא כנראה מימי הבריטים על פי סגנון הבנייה. רחבה גדולה בחזית, כזו עם פוטנציאל למסדרים. רמת יוחנן נראית מכאן רחוקה ביותר…ובכל זאת, יש משהו דומה, בצופים כאן ושם: הסנאדה, משאב חיוני במחנות הקיץ של הצופים ביערות ציפורי, וכפר הרא"ה, הוא משאב חיוני של ממש בהודו. כאן משתמשים במוטות הסנאדה להקמת פיגומים לבנייה ולשיפוצים. מה שנוכר אצלנו כפיגומי ברזל המתחברים זה לזה כמו אבני בנין של לגו, הופך כאן בהודו למרתון מקצועי של 'כפיתות', המוכר לחניכי ומדריכי הצופים כשהם מקימים את המתקנים במחנות הקיץ. אתה רואה איך במהירות מדהימה מחברים סנאדות זו לזו. כל פועלת בנין המקימה מערך פיגומי-עץ לשיפוץ בית יכולה להפוך בנקל למדריכה מובילה בשכב"ג המקומי. המראה של עשרות פועלי בניין המתמקמים על קומות הפיגום דומה למופע אקרובאטי ענק בקרקס, או – לחבורת צופים במחנה קיץ ביער ציפורי. הניגוד המדהים בין מבנים מודרניים מנוכרים לפיגומי הסנאדה המקיפים אותם – מוזר ושונה. לצד הדרך, מוצבים שלטי-חוצות ענקיים, ממתינים למפרסם הזריז שישכור אותם כדי לקדם מכירות. מתחת לשלטים, נחבאים להם בצבעים קודרים, דהויים, אוהלי העניים המרודים. לכל משפחה אוהל-חצובה עשוי קש, מכוסה ביריעות פלסטיק כנגד הגשם. מאות כאלו פזורים לצדי הדרכים הראשיות, בסמוך לבניני חברות ההיי-טק, מאחורי הקניונים, מתחת לגשרים. בכל מקום. בשעות הבוקר, כשהעיר מתעוררת, אתה יכול לראות את תושביהם של המחסות הרעועים האלה. תחילה הילדים מגיחים החוצה. יחפים, מלוכלכים, אבל – מצחצחים שיניים במרץ, חיוכיהם – צחורים והם ידידותיים להפליא. (גם זה) הודו.
קפיצה מה "City of Gardens" אל כמה Gardens ב 'סביבה'
בשערי בנגלור אתה נתקל בשלט מאיר פנים: Welcome to Bangalore – The City of Gardens. הודו, תת-יבשת ענקית, מעל מיליארד בני אדם. בנגלור, על שבעת מיליוני תושביה היא מיקרו-קוסמוס של הודו כולה. אפשר אולי להדגים זאת כך: תארו לעצמכם שתייר מגיע לביקור במטרופולין הכה-מוכר שלנו, תל-אביב. הוא שואל אם יש אטרקציות שאפשר לראות בסביבה. בטח, אומרים לו. בוודאי שיש. הנה כמה דוגמאות לאתרים קרובים שאפשר לבקר בהם בסביבת תל אביב: צוק מנרה, מערות בית ג'וברין, ים המלח….הכנרת. ככה זה 'אצלנו'. בנגלור רבתי מורכבת מבנגלור-סיטי, ובנותיה. בבנגלור סיטי יש שכונות ורובעי מגורים, מסחר, מוסדות ציבור וממשלה, היי-טק. את העיר מקיף כביש טבעת, ממנו – יציאות ל 'בנותיה'. ככל שאתה מתרחק ממרכז הטבעת, אתה נחשף למראות אחרים, מרתקים. הסביבה משתנה, הצביון ה 'עירוני' משנה גוונים, יותר ירוק, הרבה יותר ירוק. קפצנו לכמה אתרים ב 'סביבה', הנה הם.
'מתחברים לשורשים': ענפים ושורשים ברשת
בבנגלור, לא צריך הרבה כדי להגיע אל השורשים. יותר מזה – זה מקום בו מתחברים לשורשים. במרחק של כשלושים ק"מ מבנגלור-סיטי, בנסיעה באזור כפרי שהירוק הולך שולט בו, מתקרבים למקום בו אפשר לחזות בתופעת טבע מרתקת, ה Banyan Trees Park. זהו שטח ענק בו אפשר לראות עצי פיקוס הודי שענפיהם הארוכים חוזרים אל הקרקע, מתחברים לשורשים ומצמיחים מחדש גזעים, וחוזר חלילה. התהליך הזה, נמשך כבר מאות בשנים ויוצר סבך מדהים של גזעים, ענפים ושורשים השלובים אלה באלה, כמבוך אינסופי. אי אפשר להבחין איפה מתחיל ואיפה נגמר, הענף, השורש, הגזע. הפארק רחב ידיים, שקט. כשמסתובבים בתוך סבך עצי הפיקוס, הלפותים והלופתים אלו את אלו חשים יציבות וביטחון. הגזעים עבים, הענפים חסונים ויחד הם יוצרים מין רשת שכזו. קשה מאוד לאַתֵר איך נוצרה הרשת הזו. גם לא ניתן כנראה להבין את הזרימה ברשת, בין השורשים לענפים, אך המבנה המורכב והמסובך שלה, מספק חסינות מפגעי הזמן והאדם. זהו מבנה בו קיטוע של חוליה אחת ברצף או פיצול באחד הענפים – לא יביא ל 'נפילת' הרשת. הטבע בגאוניותו יוצר כאן רשת שרידה (Redundant), חסינה (Robust) ומגובה (Backup).
ככלל, אפשר רק לראות את המכניזם המאוד בסיסי של היווצרותה של הרשת: מהמרכז, במעגלים – החוצה, וחוזר חלילה. ברחבי הפלא הזה מסתובבים להם עשרות קופים, ידידותיים, מסבירי פנים, משתובבים עם המבקרים בפארק. אחדים מהם פוסעים להם בנחת, 'מסתחבקים' עם המבקרים במקום. זוג הודים נחמד שעושה אתנחתא, מסייע לי לצלם את הקוף.הגבר שואל אותי: What is your good name, Sir?" זו הדרך בה ההודי יוצר עמך קשר, הדגשת 'טוב שם טוב משמן טוב'. מושיטים יד לקחת מזון המושט אליהם, מתקרבים ל Photoportunity. החשיבות של התיעוד נהירה להם והם זורמים עם זה. כשהם רואים אותנו, בני האדם, הם מבינים שיש לנו יחס מיוחד אליהם. גם כך מתחברים לשורשים.
ניהול הידע מדור לדור, במקדש
בשובנו לבנגלור, אנחנו עוצרים במקדש נוסף. Sri Rajrajajeshwari Temple. הקידומת Sri משמעה – 'המכובד'. פעמיים Sri – זה כבר 'מכובד מאוד' (כמו למשל אצל ה Ravi Shankar, שעוד נשוב אליו באחת מתחנות המסע). המקדש הזה הוא אחד הגדולים באזור, הנמצא בימים אלו בתהליך של פיתוח כבד. אבל, צרה קטנה. הגענו שלא בשעה בה המקדש פתוח למבקרים. דקה של דין ודברים עם השומר (?) ואנחנו בפנים. הסברתי לו שאנחנו אמנם תיירים, אך מעוניינים גם להתרשם מהעבודות במקום. הוא נעתר ואף מלווה אותנו בין התחנות השונות. האנגלית אינה שגורה במלואה בפיו, אך הוא מנענע בראשו בהתלהבות לשאלותיי, ואף ממריץ אותי לעבור ולראות כל 'תחנה' בתהליך. ניכר בו כי אינו עושה זאת 'לשם שמיים' בלבד. התשר שקיבל (20 רופי, כ – 2 ₪) הניח את דעתו, סייע בקביעת לו"ז ביקורים חדש באתר בעוד הוא מפטיר כל העת: אוקיי, אוקיי. הלמות הפטישים מעידה על מאמצי הסיתות של עשרות פועלים העוסקים ביצירת עמודי האולמות, כותרות הבניינים ועוד. הסתובבתי ביניהם והבטתי בעבודתם. לא הצלחתי להבין על פי איזו תוכנית יוצרים הסתתים את הדמויות והסמלים על גושי האבן הגדולים, גם שפתי האנגלית לא הייתה מובנת להם על מנת לקבל מענה. הנחתי כי זו תהיה שאלה ביזארית לבקש מהם לראות את התוכנית. איך שלא יהיה, התוצאה מרהיבה. מצוידים רק בפטישי האבן ובאזמלים הם חורצים במהירות דמויות מעולם המיתולוגיה ההודית בכישרון מופלא. הפועלים כאן בני שלושה דורות: זקנים מאוד, בוגרים וגם ילדים צעירים ביניהם. לא ברור איך, אבל כל אחד משלים את הקטע שלו בתמונה הכוללת. שמתי לב ל 'היררכיה' מסוימת באתר: העבודה נעשית באתר עבודה תחת רשת צל. עשרות 'עמדות עבודה', שורות שורות, כשהסתתים מסבים עליהן בכריעה או בישיבה בשיכול רגליים. ועוד משהו שתפס את העין: את הדמויות העדינות ביותר, כשמגיעים לפרטים הקטנים, את זה משאירים לותיקים – בזה עוסקים המבוגרים ביותר. אסוציאציה מעניינת עלתה אצלי: המשפט Don’t bother me with details שגור בפי המנהלים הבכירים. אל תעסיק אותי בפרטים, תן לי את התמונה הכוללת. כאן – בפרטים, עוסקים דווקא הותיקים….
ברשימה הבאה: משפחת מוזס ומסעות עזר ויצמן ז"ל בהודו