כפנסיונר היפראקטיבי, שחרת על דגלו את עיקרון הזמינות כערך מוביל בפרק זה של חיי ושל עיסוקיי, אני 'מבלה' הרבה בפינה על יד הקיר. זה יכול להיות בארץ, או גם בעולם. המחירים בחו"ל מרקיעי שחקים, עד כדי התלבטות של ממש.
בארץ, למשל, זה מוביל לאחווה של ממש: "הצלחת להתחבר?…" זו מאנטרה די שגורה בבתי קפה מסוימים באזור המרכז, כאלה, שגם כאשר הלפטופ שלך מזהה את הרשת האלחוטית במקום, ואפילו מתחבר אליה – עדיין לא ניתן לגלוש ברשת. שלא לדבר על כאלה שחסמו את 'פורט 25', ואז אפשר רק 'להוריד' דא"לים אך לא לשגר עם ה Outlook המותקן בלפטופ שלך…).
במוסף 'גלריה' בסוף השבוע האחרון התפרסמה כתבה ראשית של רותה קופפר, 'חלונות ליד החלון', המציגה את התופעה, מנתחת אותה ומביאה דוגמאות גם מהעולם. בתור אחד שעוסק בניהול ידע, שיתוף ויצירת ידע חדש, שלחתי קישור לרשימה לכמה 'שותפים לדרך', ואחד מהם, צביקה, שלח לי את המקור האמריקאי, גם של הכתבה וגם של התופעה, לדבריו.
בתמורה (ככה זה אצלנו ב 'ניהול ידע…) שלחתי לו קישור ל Cappuccino U, קונספט מרתק שראיתי בבלוג של עמיתה שלי, קיסקין מרטישקין. דוגמה נוספת ליישום כזה של "Web 2.0 כאן ועכשיו" הם הרשמים של חברי נתן זלדס, איש Intel, מכנס בו השתתפנו יחד.
עוד אנחנו מתכתבים לנו, וצביקה כותב לי שבעצם חליפת הדוא"לים ביננו 'שווה פוסט', (ביטוי מעודכן ל 'שווה שקף' מתקופת המצגות). אכן, כתבתי לו, זה בדיוק מה שאני עושה כרגע.
מהבית אגב, לא מה Third place. אתם יודעים, צריך גם לדאוג לעוד כמה דברים חשובים: לבלות את היום הראשון עם הפורשת החדשה, להכין צהריים ליורש, לגלגל כמה מכונות כביסה למ"שקית החינוך,, וכו'.
יש לכם עוד סיפורי 'חלונות ליד החלון?' התגובות ו/או ה TrackBacks, לרשותכם.
האחד – שהתופעה של עבודה בבתי קפה כל-כך נפוצה בארץ. אני חושבת שזה נפלא, ויופי שבתי הקפה מאפשרים זאת.
והשני – שאפשר לעבור כל-כך מהר מסטטוס של תלמידה לסטטוס של עמיתה. קטונתי!
זה הפוך: אני הפכתי לעמית שלך.
בהצלחה!