אב ובתו – מסע לפולין – פתיחה

במקום פתיחה
מבקר!
ראה את שרידי המחנה הזה והרהר:
מכל ארץ אשר אתה בא- אתה אינך זר.
עשה שהמסע שלך לא יהיה חסר ערך-
על מנת שמותינו לא יהיה חסר ערך.
עבורך ועבור ילדיך, יהיה האפר של אושוויץ להתראה:
עשה שהפרי הנושא של שנאה,
אשר את עקבותיו תגלה כאן, לא ינבוט זרע חדש.
                                     לא מחר ולא לעולם!
                                                             כתב: פרימו לוי, אסיר המחנה
 

אנחנו עומדים בתוך בית הקברות הענק בלודז', גבינו אל רבבות הקברים ביניהם שוטטנו במשך דקות ארוכות ועינינו אל החומה- אל קיר הלבנים הגבוה המשובץ לבנים בצבעי דם ואדמה.
 
בינינו לבין הקיר- 6 בורות גדולים, מלבניים, עמוקים, פעורים לרווחה ומשובצי עלווה ירוקה, ירוקת ואפילו ניצני פרחים של תחילת אביב המבצבצים מבעד לעלווה.
 
הקור מקפיא, אוחז בנו מכל כיוון, חודר לכל חריץ בין הצעיף לצוואר, בלחיים, באף- וכאילו מעביר בנו את מגע שדה המוות שאנו בעיבורו.
דממה, אין איש מלבדנו בבית הקברות ורק מצעד אינסופי של קברים מכל סוג, בכל גודל- ניצב מאחורינו, כבמסדר אילם – בוכה? מאשים? מתחנן? זועק על עוול בלתי נתפס שנעשה לעם שלם.
 
מאחורי כל מצבה- סיפור, עולם שנקטע בעודנו באיבו ורק מיעוטן מאפשר הצצה אל התופת שגם עוד 60 דורות לא נוכל לתפוס- בעזרת גילוף ענף שנגדע, פמוט עם נר שנשבר, כמה משפטים המזכירים כי מתחת למצבות- כמעט ונרצח עמי!
 
והסיפור האישי, הכל כך מרגש שמספרת לנו המדריכה נועה קליימן- הינו מיקרוקוסמוס של השואה, של התופת ושל התקווה, של הזיכרון ושל הקשר שלא יינתק- אשר קושר אותנו אל משא העבר שאנו נושאים, ואל ההבנה מדוע אנחנו כאן, במסע החיים.
 
הסיפור האישי, האחד, הראשון מני רבים אשר בודאי צפויים לנו בהמשך המסע- הוא זה אשר הופך אותנו, שלא הכרנו טרם צאתנו- לאחים, למשפחה, לעם, למי שצריכים להתעלות מכל פרשיות היומיום היוצרות תחושת איום קיומי עלינו- ולשמור על עצמנו, יחד- למען עתיד ילדינו אשר להם אנו מצפים היום, ילדינו המצטרפים אלינו למסע.
 
אחות סבתה של נועה היא מלודז' והסיפור שסופר הינו תוצר של חקר  שנועה קיימה מולה לפני שנים, ואז נודע לה כיצד היא שרדה.
רק מאות שרדו מלמעלה מ 150,000 יהודי לודז', שנדחסו לגטו כבר בתחילת שנת 1940- וקרובתה- אחת מהם.
 
פחות מ- 1,000 בחורים ובחורות נותרו בגטו מהקהילה המפוארת של לודז' באביב 1944 והם נותרו כדי לאסוף את שרידי הרכוש של הנרצחים, לרכזו ולמיינו. והנה יום אחד נלקחו 10 בחורים מהחזקים יותר לעבודה אחרת ומשחזרו- הם אספו את האחרים וסיפרו כי נצטוו לחפור בתוך בית הקברות 6 בורות גדולים.
 
זו כבר התקופה שלאחר הרצח הנורא, לאחר האקציות, לאחר המיונים של הזקנים והטף והשרידים שנותרו- מבינים כי עבורם כרו את הבורות והם מחליטים להתחבא ברחבי הגטו ולנסות לשרוד את הזמן עד לבוא הרוסים ששאון הלחימה מולם נשמע כבר בפרברי העיר.
ואכן- רובם שרדו, וכמו דודתה התגלו מספר ימים לאחר מכן ע"י הרוסים שנכנסו לעיר.
 
וכך- נותרו הבורות הללו שריד, סימבולי (כי 6 הם), זועק את זעקת אלו שנרצחו ומקום קבורתם אינו ידוע, ואולי- מציין את התקווה של אלו ששרדו, שעלו לארץ ישראל ובנו בה את ביתם מחדש- ואת העתיד של כולנו!
 
ובצד הסיפור האישי, גם סיפור המצבות ביניהם הובילה אותנו סופי בן ארצי, מדריכה בעלת ידע עצום ורצון בלתי נדלה לחלוק אותו עימנו- מרתק.
בית הקברות מלמד על קהילה גדולה, גאה בעשייתה- אוספת ומאמצת בחלקה המשכיל והליברלי את מנהגי הגויים גם באחוזות קבר מפוארות- החולשות על כל מרחב בית הקברות. עיר בה היו כשליש מהתושבים בשנת 1939- יהודים.
אחוזת הקבר של משפחת פוזננסקי- של התעשיין הגביר אשר אחוזתו בעיר הפכה למוזיאון העירוני של לודז' הינה דוגמא מאלפת של עוצמה ושל התערות של קהילה- שנכחדה! עמודי שיש מפוארים הנישאים אל כיפה שחלקה הפנימי מוזהב- ומעברו השני של בית הקברות חלקות של רבבות שמקום קבורתם לא נודע.
ומבט אישי וצביטה בהגיענו אל חלקות המתוחמות בשלטים קטנים של קורסי המג"דים מצה"ל אשר היו ב"עדים במדים" (כך שם המסע- בצה"ל) ועבדו יום אחד במאמץ נכש את העשבייה ולסדר מעט את החלקות העזובות.
 
והחלקות- כמעט נעלמות, שוב- תחת העשבייה והעלווה המתחדשת כבכל חודש מרץ סביב, על צמרות העצים הגבוהים, עטויי הירוקת- מלמדת שמעגל החיים נמשך, שאחרי כל חורף קפוא, סחוף רוחות- מגיע האביב, מציצה השמש וקרניה מלטפות, יש ניצנים חדשים המבצבצים מהאדמה הקפואה- והחיים חזקים מכל!
ואנו- במצעד החיים, עם ילדינו- המסמלים את העתיד ואת הנצחיות של עמינו- דומעים וגאים.
 
ודווקא פסוקים מנתן אלתרמן עולים במוחי, ביודעי כי רק העצים הזקנים נותרו- ואינם יכולים לספר… (ואני מאתר ורושם- בשובי).

"והנה העצים במלמול עליהם.
הנה האוויר הסחרחר מגובה,
אינני רוצה
לכתוב אליהם
רוצה בלבם לנגוע."

היום הראשון למסע
על הישראליות, ועל הרשת האורגת אותנו לעם אחד- העידה סופי בן ארצי, המדריכה האולטימטיבית, אוצר בלום על פולין ועל השואה, כאשר בשיחה במטוס לפולין מצאנו כל כך הרבה מן המ
שותף בסקרנות, באהבת האדם והארץ, באהבת הכתיבה ואפילו בחברים המשותפים האהובים מפארן- רחל ויונש ושאפילו את ציפורה היא הכירה במסע לפולין.
וכך גם המעגלים שלנו, מתחילת המסע- עת הבנתי כי אחת האמהות, לינדה- היא אימו של דר, חברו של עידו שלי אשר היה עימו ביחידה עד לפני ימים ספורים.
את הסיור בלודז' התחלנו בפארק הענק עם עשרות הילדים הפולנים המשחקים ומשתעשעים מול מצבת הענק של משה, הנושא, מיוסר- את לוחות הברית על כתפו וידו הימנית פונה אל השמים והאל בהתרסה- ופניו זועקות.
על נצחיות הזכרון העידה תחנת השילוח של היהודים בלודז', אשר הפכה לאנדרטת זכרון מצמררת, הממחישה דרך קרון השילוחים שלתוכו נכנסנו- את מכונת המוות שלעולם לא יוכלו להכחיש, את השריטות שנוצרו, את הסיפור של רחל באום שסופר ע"י הלל המדריך, את תצלום הפתק שנותר בין חרכי הקרון, את השיר שהושמע לנו בעודנו עומדים בתוך קרון המוות, מבטי בעתה ודמעות ניקווים בעיני כולנו- עת הניגון העצוב על רחל המתעדת את הנסיעה מלודז' אל מחנה ההשמדה.
והסיום- דרך התיאור של נאום רומקובסקי  מ 4/9/42 את האקציה השנייה- בה הוא נדרש לשלוח את הילדים ואת הזקנים- אל המוות והוא, בנהמת ליבו- מקווה שבמותם תיווצר תקווה לאלו שסיכויי הישרדותם גבוהים יותר. אזכיר רק משפט אחד שנותר חרוט בי: "לא שיערתי מעולם, שידי שלי, ייאלצו להגיש את הקורבן למזבח" (והתיאור- ע"י ריקי, שהפכה למדריכתנו הנפלאה בהמשך המסע).

היום השני
בוקר צח, נאה, אין ספק שהמזג, בינתיים- מאיר פנים.
קצת אי סדר בהתארגנות ובמפגש ואנו מתחילים ב 0900 את הסיור שלנו בקראקוב היפה, בגבעת וואוול (בה שכן מטה הגרמנים ולכן כונה בירת ה"גנרל גוברנמנט".
היום מוגדר כיום טיול עד למפגש הצפוי אחה"צ עם הילדים ואנו מתכוונים לנצל את היותנו קבוצה קטנה, מרובת מדריכים מעולים ולהפיק ממנו את המירב.
 
סופי- מובילה אותנו (שרה, גיא בנה, לינה, לינדה, רועי, שולי, גילה ואני- עם נועה, ריקי, הלל וסופי- מדריכינו) ואנו במוקד העוצמה הפולנית, המקום החשוב ביותר בפולין, בבירתה לאורך רוב ההסטוריה שלה.
ארמון השליטים שופץ בין שתי מלחמות העולם ומהווה מקור גאווה מוצדק לתושבים.
הארמון מרשים, הכנסייה מרובת סגנונות ומאפשרת הבנה של 4 תקופות ארכיטקטורה שונות- ועתיקותה מוצגת בכניסה אליה בעצם ממותה גדולה המוצגת מעל דלתותיה.
עוד מעגל נסגר לי עם הסיפור על "גרף פוטוצקי" – הביטוי שהיה שגור בבית אימא ומתחבר לסיפור על נוצרי אדוק (ועשיר) שאהב את עומק היהדות והוקע ע"י הכנסייה.
 
ואנו נהנים מכושרו הדרמטי של הלל שממתין לנו – עוטה דמותו של הגנרל בעל השפם פילסודסקי – משחרר פולין, מספר את סיפורו ואת ההשתלשלות ההיסטוריות שהובילה להגדרתו כאבי האומה.
 
מזג אוויר צח, שמיים כחולים, אנו על הגבעה- מביטים אל נהר הוויסלה המתעקל מעבר לחומה וזורם באצילות- ואני תוהה כיצד על האדמה הזו אירעו הזוועות הללו- עליהם התחלנו לשמוע אתמול- ואנו עוד לפני המסע עצמו!.אנו יורדים מהגבעה, הולכים אל הכיכר הענקית, מתפעלים מיופיה של קראקוב, חשים כתיירים לרגע, מביטים אל פסל המשורר הלאומי, אל שוק הבדים ואל המגדל ממנו מחצצר עובר בכל שעה בין החלונות ומחצצר את אותה תרועה בה התריע לפני מאות שנים על בוא הטטארים- עד אשר נפגע מחץ ונפל.
סיור קצר באוניברסיטה ההיגלונית העתיקה והמרתקת.
אנו שוב בכיכר- לוגמים קפה ומתענגים על השקט שלפני הצטרפות ילדינו, פתאום אני חש שהגעגועים- חזקים יותר ואני כבר מצפה לעמית.
הולכים תוך כדי שמיעת סיפורים נוספים על המרד היהודי בקראקוב, על פיצוץ בתי הקפה (ואנו ליד צינגריה, בית הקפה מול התיאטרון שפוצץ על יושביו החיילים הגרמנים ע"י המחתרת)- עד לרובע היהודי וממתינים לילדים.
 
לפתע- קבוצת תלמידים ענקית מתקרבת- והנה עמיתי רצה אל, פושטת ידיים בשמחה לקראתי וחיוכה הנפלא ממלאני.
חיבוק, כמה סיפורים קצרים- ואנו במסע המשותף שהחל בחיבוק של מי ששמחה תמיד, מי שאוהבת את העולם ואינה יודעת עד כמה שפר עליה גורלה, ואני חושב שאחרי מחר- באושוויץ בירקנאו- תהפוך למבינה יותר, לבוגרת יותר.
 
מסלול קצרצר ברובע היהודי, הכולל את הטמפל- בית הכנסת של המשכילים וסביב, ברחובות השקטים המשובצים בכתובות בעברית של חנויות, בתי מלון קטנים ומסעדות יהודיות- אסתרינה, עדן…
יושבים ברחבת בית הכנסת האלטשול (העתיק ביותר בפולין) אחרי מעבר בית הכנסת של הרמ"א וריקי מספרת לנו על מה שקרה עם הקהילה- החל מאיסוף היהודים בחצר בית הכנסת, זריקת ספרי התורה וציווי היהודים לירוק ולקלל את הקדוש להם…
 
נסיעה קצרה אל המסעדה- ארוחת צהריים (כבר כמעט ערב) משותפת, המונית (אנו נתרגל להמון, לצפיפות ולתפריט הדומה), סיבוב ערב בכיכר המרכזית, הסבר מול בית התיאטרון על בית הקפה שפוצץ ע"י המורדים ואנו- למלון.
הילדים מקבלים חדרים, מתקלחים ויורדים לארוחת ערב- שוב המולה רבה, משלוח מנות מדוד וטקס (ההופך ליומי) של ימי ההולדת עם מתנות לברי המזל- אנו בשיחת לילה ראשונה, קצרה – ולמיטות.

לחלק הבא