היום הרביעי – אושוויץ בירקנאו והפנמת תחושת המוות של הארץ המקוללת
הבוקר החל מוקדם, ארוחת בוקר לפני המהומה של הילדים ואנחנו ב 0730 בדרך- באוטובוסים.
שעת הנסיעה חולפת עם הסברי ריקי והסרט של חיים הכט על טיסת ח"א מעל בירקנאו- ואנו באושוויץ.
סרט פתיחה בן 25 דקות עם עדויות והקלטות אוטנטיות מתקופת השואה, בעיקר מיום השחרור ואנו עם המציאות הבלתי נתפסת, חוזים בבעתה במראם ובדבריהם של הניצולים, רואים את הבורות שנתגלו- ומתקשים להאמין והסרט, בעיני- הוא המנוף לאינסוף השאלות שמרגע זה אני מתחיל לשאול עצמי- על איך ולמה ואין לרובן תשובות, אלא הבנה ההולכת ומתרחבת של העוול הבלתי נתפס שנעשה.
יושב וחושב מדוע לא הפציצו את מסילות הברזל- יודע כמה קל היה לממש ההפצצות, כמה מעט משאבים נדרשו לכך ותוהה עד כמה מעגלי ההשתתפות, גם הפסיבית של בעלות הברית היו רחבים.
מתארגנים בקבוצות ואנו עם ריקי בפתח המחנה- בעל השער המפורסם כל כך: "העבודה משחררת…" וזוכרים כי לפרקים, בתדירות הפוחתת בהתמדה אנו מוצאים עדיין אסירים מהמקום היחיד בו, כבבקר- הטביעו את מספרי האסיר על זרועם.
אנו עומדים ליד השער- שומעים על התזמורת, מקשיבים לסיפור המזעזע על השארת האסירים לקפוא בחביות מלאות במים, על הטירוף שבין הכתלים- ואנו נעים אל צריף 4 עם החפצים הרבים, עוברים ואיננו מסוגלים להכיל את המראות הקשים.
מזעזע במיוחד קיר הפרוטזות העצום עם רבבות פרוטזות מכל סוג, בכל גודל.
ומה שנותר מהצריף הוא דווקא התמונה הניבטת מתוך תיבה אחת, מכוסה בזכוכית- ובתוכה חלקי בובה שראשה מנותץ.
ומקשיבים ובוכים למילות שירה של אנדה אמיר על הבובה ש'רינה:
"היתה זו בובה יפה להפליא
ידעה לבטא: אמא אמא'לי
ידעה להניע ידיה רגליה
ידעה לעצום ולפקוח עיניה.
בובה זו ניתנה יום אחד מתנה
ללאה- בת ארבע, ללאה הקטנה.
מאחר שלאה נועצה באימה,
הן קבעו כי "שרינה בובה" יהיה שמה.
ולאה הקטנה, לאה בת ארבע,
נקשרה לבובה בכל עומק ליבה:
לכל צעדיה הבובה נלוותה
לטיול, לשולחן- ואף למיטה.
אותו לילה איום, כאשר באו הם,
ולקחו את לאה, את האב, את האם,
לאה הקטנה, לאה- בת ארבע,
כל דבר לא לקחה- זולתי הבובה.
וכשהם הפרידוה בקולות ניחרים,
במכות אגרופים מעל פני ההורים
היא מאום לא ידעה, ומאום לא הבינה,
אך חיבקה אל ליבה, את בובתה- את שרינה.
כאשר נדחקה בין מאות ילדים,
כמוה קטנים, נרעדים, נפחדים,
היא אחת יחידה, לא קראה, לא בכתה,
כי איתה בובתה, כי שרינה איתה.
עד רגעה האחרון, עוד נושמה המומה,
ריחמה על שרינה, פה נלחצה עימה,
עד כשלה, עד נפלה, בחלום אפלולי
היא שמעה קול שרינה: אמא- אמא'לי.
אך עתה עוד איננה לאה- זו אימה
ומי ירחם על בובה – יתומה?"
בוכים, חושבים על ילדינו, על סיטואציה של עם המתמצית בסיפור האחד…
עוברים לחצר בין צריף 10 לצריף 11, עם קיר המוות בסופו, עם החלונות שנאטמו בלוחות עץ להשתיק את הזעקות שבקעו מצריפי העינויים שביניהם אנו עומדים, מצומררים- שומעים על צריף העיקור של הנשים, על מרתפי החושך אליהם זרקו אסירים, ועל צריף 5 שעברנו קודם- עם סיפורם של תאומי מנגלה- עם הפרוזדור האינסופי ובו תלויות תמונותיהם של זוגות זוגות של תאומים.
ומסיימים את ה"ביקור" באושוויץ ליד השער, מעברו האחד נותרה אחוזתו של רודולף הס- המפקד האיום של המחנה, ואנו ליד עמוד הגרדום הקטן בו הוא נתלה אחרי המלחמה ע"י הפולנים, כשבמרחק עשרים מטרים משם הארובה הקטנה המכסה על חדר הגזים של המחנה.
יוצאים מאושוויץ ואני מצטט את המשפט של ק. צטניק שקיבלנו:
"אושוויץ תיהפך לעשן חולף אם לא ילמד ממנה האדם את לקחו ואם אמנם תהייה אושוויץ כלא היתה מעולם –לא יהיה האדם ממילא ראוי להמשך קיומו".
בין אושוויץ לבירקנאו – 3 ק"מ המפרידים בין שני מרכזי המוות, במכלול 40 המחנות שהיה הגדול ביותר מבין מחנות המוות. אנו עוצרים לארוחה, לאסוף כמה נשימות לפני מחנה המוות הנורא אליו אנו נוסעים.
הכניסה הכל כך מפורסמת, זו המבטאת את השואה- עם מגדל השמירה המרכזי מעל לשער המחנה- אליו אנו עולים כדי לאמוד את גודלו העצום של המחנה, להביט אל פסי הרכבת ומשטח הסלקציה שלצידם, לצפות אל הצריפים ואל המשרפות שאנו בדרך אליהם ולהקיף במבט את כל המקומות שאליהם אנו צועדים, להבין את הדייקנות והיעילות של מחנה המוות הנורא!
הולכים אל מבנה ההסגר- נבנה עפ"י תקן של אורווה ל 60 סוסים ואחסן כ 800 אסירים. טבעות הברזל לסוסים נותרו, כך גם הדרגשים עליהם הצטופפו מאות אסירים מזי רעב, ה"מחראות" האיומות, אלו שבהם איבדת את שארית צלם האנוש- בריח, בחשיפה..
עומדים על רציף הסלקציה ושומעים את סיפורה המרגש כל כך של ריקי מדריכתנו- על משפחת אביה שהגיעה לכאן- סבא וסבתא עם 9 ילדים וביניהם אביה עם אחותו התאומה, ובצעקות של "תאומים החוצה" בהחלטה של שניות הסבתא דוחפת את 2 תאומיה החוצה ומצילה אותם בעוד שאר המשפחה עושה דרכה מייד אל המשרפות.
תודה ריקי על סיפורך הכאוב- המצמרר.
נכנסים אל צריף הנשים, כ 80 דרגשים ב 3 קומות בהן אוחסנו 800 נשים בצפיפות נוראית, ואנו עם סיפורה של רות אליעז ששדיה נכרכו בתחבושות לאחר שילדה את תינוקה והיא תחת בחינה כמה זמן ייקח לתינוק למות והיא מצילה אותו מייסוריו במנת רעל שנותנת לה רופאה ואנו- בוכים שוב ואני מודה בליבי לריקי על יכולתה הנדירה לנגוע בנו ולהעביר את הנושא הכל כך טעון באמצעות הסיפורים האישיים.
מדברים על צריף המטבח, התלמידים מתקשים לדמיין את הגודל העצום של המחנה ואני מתערב ומנסה לפשט את הגודל דרך חלוקת המספר העצום (40,000 שנותרים ומוחלפים, שעובדים- מתוך 200,000 המגיעים למשרפות כל הזמן).
מחלק לעשרת החלונות במטבח ומסביר כמה האכילו מול כל חלון, כמה הספיקו לקבל את כף המרק הדלוח…
אנו צועדים אל המשרפות- אל הבורות הגדולים שנותרו לאחר פיצוצן, אל שרידי הבטון הענקיים שנותרו- סביבם גדר- ואל הסיפור של מה שהתרחש בתוכם (ורק כמה ימים אח"כ- נראה במיידאנק).
אנו מקיימים את הטקס הקבוצתי, הכל כך מרגש- עומדים במעגל וכל אחד מקריא שמות של קרובי משפחה שנרצחו בשואה, בדממה, עיניים דומעות, אנו ביחד, חשים בביחד יותר מבעבר, חשים שותפות גורל, יש המקריאים אינסוף שמות ממשפחה/ שבט אחד שהביאה אביטל- של קרוביה- משפחת שפירא ואנו מביטים אל הדגלים שחלקנו נושאים בגאון- ושוב בוכים.
מכאן- הולכים דרך האנדרטה של המחנה אל מקום כינוס הקבוצות לקראת הטקס הצפוי.
אני מביט מערבה, השמש שוקעת והשמיים נצבעים בצבעי אדום, בצבעי דם מצמררים, מעבר לעצי הלבנה הענקיים, הקרחים- ואני תוהה על השקיעות המדהימות הללו שליוו את מצעד המוות האינסופי שהתרחש.
ואומר בלחש את מילותיו של שלמה אבן גבירול:
"כל הסתיו בכו עננים עד אשר
חיו עצי השדה אשר גוועו"
מביט מזרחה ורואה את מגדל השמירה המרכזי המתחיל להיות מואר, רואה את מגדלי השמירה המתנשאים מכל עבר- מעל לגדרות התייל הכפולות, המחושמלות והקור הפנימי שבי- גובר.
מעגל של כל המשלחת, שירה נוגה והקראת קטעים מצמררים במהלך הטקס שהוכן מבעוד יום, מרגש, ואיני יכול להימנע מצילום השמים האדומים והדגל הכחול לבן המתנופף בעוז ודווקא שיר הפלמח מתנגן לפתע בראשי "ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה" ואני חש בתוכי- שהינה, כאן- אנו בנוכחותנו מראים כי ניצחנו! אני גאה, אני מבין יותר מדוע אנחנו כאן, בישראל וחושב על הפרופורציות בן יש לראות את התופעות להן אנו עדים בארץ בחודשים האחרונים…
וכשחושב על הארץ שנותרה מאחור, חושב על אבא שנפטר לפני חודשיים ולפתע מחשבותי נושאות אותי אל יום הבר מצווה שלי, בן למשפחת לוחמי האצ"ל שנאבקו על הקמת המדינה ואני שוב עומד בפני מאות המוזמנים ושר בקול את המנון בית"ר: "בית"ר מגוב רקבון ואפר- בדם וביזע יוקם לנו גזע- גאון ונדיב ואכזר" ואלו מילותיו של זאב ז'בוטינסקי, מנהיג יהודי, עברי- שחזה את השואה, שקרא ליהודים לעלות לארץ (ובזכות עלייתו של אבא אני חי) וידע לפני 80 שנה לחזות את העתיד!
ואני נושא תפילה בלבי שהדור הזה, שהנוער שלנו- ידע להיות נדיב, גם עם שכנינו, לא לוותר על אכזריות כשצריך אך לקדם פתרון שיאפשר לנו לחיות בארצנו כ