יום ששי – המסלול מבורות המוות אל תקוות החסידות בקבר רבי אלימלך.
יוצאים בבוקר ב 0900 ומאחר ואנו צפויים לשעתיים נסיעה- ריקי מכניסה אותנו אל עולם החסידות באמצעות הסיפור המופלא של הבעש"ט. משנתרגשו צרות על עם ישראל יצא הצדיק אל היער הדליק מדורה והתפלל למען ישראל- והצרות חלפו. כשיצא תלמידו אחריו ליער- הדליק מדורה ופנה לאלוהים לעזור לישראל על אף שאת התפילה של רבו אינו מכיר- וחלפו הצרות של עם ישראל. עבר דור ותלמיד התלמיד יצא ליער בהתרגש הצרות ופנה לאלוהים לעזור לישראל, על אף שאינו יודע להתפלל ולא להדליק אש- והצרות חלפו. ובדור הבא יצא התלמיד בעת הצרות ופנה לאלוהים כי רק זכר את הסיפור- והצרות חלפו.
עברנו על דף מונחים ביידיש כדי לראות שכל כך הרבה נשמרו בעברית.
חלפנו על טרנוב- העיר ממנה נלקחו היהודים אל היער, ליד הכפר "זיטובסקה גורה".
כאן אנחנו יורדים מהאוטובוס וצועדים אל תוך היער- ואל שעתיים, מהמרגשות והעצובות בחיי (ובדיעבד, אחד משתי נקודות השיא במסע).
הצעדה הינה אל מעבה היער, אל עלוות עלים גבוהה, שעליה אנו צועדים בדממה, עצים עצומים ממעל ואני חושב שרק הם יודעים לספר את הסיפור המזוויע הצפוי לנו.
ושוב, ריקי- בזכותך, בזכות יכולתך המופלאה להעביר, לספר, לתאר, להשמיע את המוזיקה, להביא אלינו תעודות זהות קטנות של הנרצחים, עם תמונות המדברות על מי שהיו וזכר לא נותר מהם- אנו מתחברים לזוועה בבורות המוות.
התכנסנו בדממה סביב שני דפים עליהם שרטטת את דגל המדינה והנחת על העלווה תוך שאת מסבירה שאינך רוצה לטמא את תעודות הזהות, פרסת את התעודות הכתומות עם התצלומים וביקשת שכל אחד ייקח תעודה, ייקח ויאמץ שם אחד מתוך אלפים שנרצחו במקום הזה.
בדמעות לקחתי את תעודתה של אווה הימן, בת 12 מהונגריה- ילדה אחת קטנה עם צמות, חולצה לבנה שצווארונה גוהץ בקפידה לקראת הצילום החגיגי והיא מחייכת בתקווה של מי שלא יכלה לחזות את העתיד הנורא, שהייתה ואיננה.
הקשבנו לשיר המרגש שהשמעת, הקשבנו לסיפור על 8,000 יהודים שנרצחו בבורות הללו.
קיימנו טקס שקט, של שקט זועק- סביב גדר כחולה עם מגן דוד, חצי מטר גובהה, אולי עשרה מטרים אורכה ופחות מכך- רוחבה, ועליה עשרות נרות זיכרון, מכתבים, פתקים של ישראלים ויהודים, עם קטעי שירי ערש לילדים, ציורי ילדים בצבעים עליזים, כאילו אנו שולחים אליהם מהעבר הזה של העולם את אהבתנו- אל העולם הבא.
כמה קטעי הקראה והשיר הנפלא ששרה לנו מירה בקולה החודר אל הנשמה, הדמעות ניגרות, שוב- ואנו מסיימים בשירת התקווה, מתקשה לשיר, הקול נשנק, הגרון ניחר, הגוף רועד ואין הדעת תופסת את הזוועה, את היכולת לירות באנשים מעל ובתוך הבור- ואני מחבק חזק חזק את עמית, מודה לאלוהים על כל מה שיש לנו, חושב על עידו הפוסע במסע המעבר שלו מילד ללוחם השומר על כולנו, חושב על עדי שבודאי עמדה ובכתה כל כך כמוני במקום הזה, על רחלי שהייתה עומדת מצומררת בעיניים מצועפות, חושבת בלא הפסק על הילדים ועל איך ניתן היה לשרוד בתופת הזו- ויודע שגם מתוך אלפי הגופות יצאו לחיים כמה עשרות שרק נפצעו והשימו עצמם כמתים.
וחושב על הנאצים, אלו שבשם הפקודות היו מסוגלים לעמוד ולרצוח ילדים וטף- ואיני קולט.
אנו בדרך לקברו של רבי אלימלך- דור שלישי לחסידות אחרי הבעש"ט, דור לפני רבי נחמן מאומן, מגדולי החסידות.
חושב על מי שחרת על דגלו את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", כתב את נוסח התפילה הקורא למאמיניו לחפש אצל רעך את התכונות הטובות, את הסגולות המצויות אצל כל אחד ודווקא בנסיעה מהתופת אל התקווה תוהה כיצד יכול היה עולמנו להיראות…
יורדים מהאוטובוס, אנו מעט לפני כניסת השבת ומתבשרים כי מחר בערב יחגגו רבבות חסידים המגיעים מכל קצוות תבל את יום השנה למותו של רבי אלימלך- והנה אנו "מוכים" בקולות שירה ורואים מאות רבות של חסידים שהקדימו את בואם- הרוקדים בטקס הכנסת ספר תורה למבנה סמוך לחלקת הקבר שנרכש והופך לבית כנסת.
אנו נסחפים אל השמחה, מתמכרים אחל הקולות ואל ריקודיהם ולרגע אנו חשים שוב בביחד, בתקווה ובמימד הנוסף של היהדות אליו אנו נחשפים, דווקא בפולין- בעוצמה שלא הכרנו.
אני מלטף את תעודת הזהות של אווה היימן הבוערת בכיסי ודווקא מצטרף אל הרוקדים וחושב שזהו הביטוי לניצחוננו, לכך שאנו כאן למרות הרצון למחות אותנו, אנו- בתלבושות היהודיות, בזקנים, בפאות, בקפוטות, בגרביים הלבנים, בזקנים המתנופפים, עם ספר תורה המונף מעל- ניצחנו- אנחנו כאן.
מתכנסים סביב ריקי בחצר בית הקברות, שומעים עוד סיפורים על רבי אלימלך, על המסעות שעשה כאחרון הקבצנים ועל החוכמה הגלומה ב"מעשיות חסידים".
שומעים על האמונה כי מי ששם פתק עם בקשה על קברו של רבי אלימלך ומתחייב, בתמורה- לעשות משהו טוב מובטח לו שמשאלתו תתגשם.
ואני מזדהה כל כך עם חוכמתו של הרב אלימלך מליז'נסק ואומר את תפילתו:
"אדרבא תן בליבנו, שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם.
ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך.
ואל יעלה בליבינו שום שנאה מאחד על חברו חלילה.
ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך,
שיהא הכל נחת רוח אליך.
אמן כן יהי רצון"
וכולנו, בפרץ של מי שבא מבורות המוות ונסחף בדבקות לריקודי החסידות- רושמים משהו על ה
תקוות, על בריאות, על תפילה לשלומו של עידו הזוחל במסלול "שלדג" המפרך- ואני יודע כי חלק מיכולתו להתמודד עם הקושי העצום, הנפשי והפיזי- מגיע מהחוסן המשפחתי, מהחינוך בבית, בבית הספר ובצופים- וגם מחווית המסע לפולין שגם הוא עבר.
ואנו נכנסים אל חלקת הקבר ועומדים בין המון החסידים המתפללים בדבקות, בבגדי השבת החגיגיים, עם כובעי השבת ושטריימל השבת, עם מגוון צבעי הגרביים המבדילים בין חצרותיהם- ואנו נדחקים אל הגדר המקיפה את הקבר ומוסיפים את הפתק שלנו וגם של עמיתי- לרבבות הפתקים המכסים בתפרחת לבנה את החלקה.
והנה מגיע הרב גרוסמן ממגדל העמק ומזמין אותנו להצטרף לתפילה "לשלום ישראל וחיילי צה"ל" ומי לא יצטרף למצווה שכזו? ואז מגלים כי התפילה מתובלת באינסוף קריאות לחזרה לאמונה, לחזרה לדת- ואפילו בפנייה אישית לכל החפץ "להתקרב" ליצור עימו בארץ קשר, ואני סולח על הערוב בזוכרי את חסדיו ומעשיו הכל כך טובים של כבוד הרב.
חוזרים לאוטובוס וקלטת השירים הישראליים הטובים, בטעם של טעם (אותו זוכרים רק המבוגרים שבינינו)- מצליחה לחבר שוב את כולנו- עד להגעתנו אל ארוחת השבת החגיגית, עם הקידוש והיין ומגוון המנות וכולנו במין התרוממות רוח שאולי מקומה אינו כאן אך האדרנלין של החסידות אכן החזיר לנו חלק מתעצומות הנפש המתקשות לעמוד בקשיי המסע.
ואנו שרים יחד את השיר שהיה מוכר לפני כן- אך נלמד באוטובוס (שוב- תודה ריקי) בנימה החסידית בה הושר ע"י הרב המזמר קרליבך בשנות הששים: "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה".
ואני חושב שוב על התקווה שלא אבדה, על עוצמת היהדות בכלל, והחסידות בפרט- אשר מצליחה לשמר את "הלפיד" של עמנו הקטן גם לאחר הפרעות, לאחר השואה, לאחר התופת- ולסחוף אותנו בריקוד, בשירה ובתפילה, והנה- החסיד מלובלין שהצליח ליצור באמצעות קריאת דף גמרא יומי בכל התפוצות- ליצור רשת של מאמינים, המחוזקים בידיעתם כי אלפים, רבבות, מאות אלפים שותפים יחד, בו זמנית- לאותה מצווה המאחדת ומייחדת אותנו.
יום שבת- הגטו בלובלין ומיידאנק
"נגיעת" הלילה במלון "גרנד הוטל" המפואר כל כך בלובלין, אליו הגענו בלילה וראינוהו בעודו מואר, על כיפתו ועל מסדרונותיו הארוכים עם הלפידים המאירים אותו, וארוחת הבוקר המושקעת במיוחד- מחזקים אותנו לקראת היום הקשה הצפוי לנו.
תחושת אכזבה קשה מאותו מיעוט (מבוטל) אשר הסתבר כי השתולל והשתכר בלילה- רק כמה ילדים אך אני מתקשה להבין כיצד נעשות "ההעברות" בין מצבי הרוח, בין הקשב, הדמעות, המעורבות של התלמידים במהלך המסע, בהסברים הארוכים- לבין ההתפרקות שלוחת הרסן, המנוגדת למחויבות שלקחו על עצמם טרם הצטרפותם למסע.
האם זוהי רק התפרקות מוקצנת מהמתח בו הילדים שרויים?
נזכר בספר "אם יש גן עדן" ותוהה על קשר לצורת הפגת הלחץ שם- וכאן.
ושמא זהו סימפטום לתופעות עמוקות יותר, האופייניות לחברה נרדפת, לחוצה, נאורוטית, מתגוננת בהתמדה, הולכת ונעשית מנוכרת יותר לחבריה, מפחיתה בהתמדה את מידת הסולידריות ואת הלכידות שלה ונתלית "בענפים גבוהים" בהם חדשות לבקרים אנו נחשפים ל"שחיתויות בצמרת".
איני יכול להימנע מהמחשבות על הקשר בין המתרחש בישראל בשנים האחרונות, בין השוליים המתרחבים של אלו המפרקים את לכידותנו החברתית, למה שראינו ושמענו הלילה.
ואני תקווה כי כמו עדי ועידו, ילדי בוגרי המסע- רובם המכריע של התלמידים במסע יצאו ממנו עם יותר ערכים, יותר תובנות, יותר ישראליות ויהדות ויותר מוכנות לנתינה.
נאיבי מצדי? אולי.
ואני נאחז בעמית ובחברותיה- ילדות מקסימות העוברות באופן המעורר הערצה את המסע, כמו קבוצות רבות נוספות במשלחת- רציניים, משתתפים ומשתפים, כואבים, מתעמקים, תוהים, בוכים, מזדהים- ונושאים בגאווה את הדגלים שאנו מניפים בכל מקום בו אנו צועדים.
יוצאים אל הגטו, מתחברים לרגע אל ההבנה של קהילה תוססת שהועברה אל מעבר לוויסלה, שומעים את הסיפור על בית הקהילה ומבינים יותר- בעקבות הסרט "מאה ילדים שלי" מלפני יומיים- כיצד כולם הצטופפו בחיפוש נואש אחרי קרוביהם- אל הדף היומי שנתלה בשער בית הקהילה- רובו ריק ורק כמה שמות של אודים מוצלים- בראשו.
חושב על האנשים הכבויים, האדישים, חסרי החיים וחסרי התקווה אשר הגיעו אל המרכז הקהילתי לחפש משענת, אולי תשובות- לשאלות הפיזיות של מי שנותר חי לאחר התופת, ואולי לשאול, בלחש או בקול את השאלות הקשות יותר, כיצד "אתה שבחרתנו" אפשרת לכל זה להתרחש.
מתחבר יותר כאן, במקום הזה- לשאלות שהעלה אבא אחרי השואה, לכשנודע לו גודל האסון. חושב עליו, בנו של רב מצ'רנוביץ, שלמד בחדר , שגדל בבית דתי ליברלי שבו סבא אפשר לבניו לגדול ולבחור בדרכם- דתיים וחילוניים, קומוניסט ואפילו בית"רי (אבא)- ועל מה שגרם לאבא שלי להפסיק להאמין שיש אלוהים לאחר השואה.
ויכול גם להבין את אלו שנאחזו עד נשמתם האחרונה באמונה, בשם, במחשבה ובמלים המבטיחות חסד ורחמים בעולם מנוכר, אכזר- שאיבד את אנושיותו בשנים האפלות.
חוצים את הוויסלה לאחר מעבר בשרידי הגטו המבצבצים- זעיר פה זעיר שם ואנחנו מביטים לאחור- אל הגטו וקולטים במבט אחד את תמונת הגטו כמו פעם- גיבוב צפוף של בתים, של גגות- ואני מיד חושב על עבודותיו של שאגאל שרבות מהן איירו כך את תמונת העיירה היהודית- והתמונה הזו, של עיירה יהודית שאלפים כמותה נמחו בשנים האפלות הללו- נחרטת בזיכרוני.
בדרכנו חזרה אל האוטובוס אנו עוצרים ליד האנדרטה לזכר השואה שהועברה רק השבוע מתוככי הגטו אל מרכז לובלין, מקבלים הסבר על המבנה המיוחד, על החלקים החסרים- אלו הקטנים בתחתיתה ואלו הגדולים- מייצגי המבוגרים בחלקה העליון.
עולים לאוטובוסים בדרך למיידאנק וחולפים על ישיבת "חכמי לובלין"- שהוקמה מחדש ע"י חב"ד ואחריה עוברים את השטח הענק של בית הקברות היהודי שגדרותיו בצורת מצבות משובצות במנורות- ותוכו ריק, שדה בור שנותר כעדות אילמת לזוועה, לבזיזת המצבות לשימושי בנייה וקישוט.
אנו בפאתי העיר, ולפתע אנו רואים את גדרות מחנה המוות מיידאנק- הנושקים לבתיה האחרונים של העיר.
כך- בצמוד לעיר, בסמוך לכביש העובר לאורך הגדר ושעריו- נותר המחנה השלם, העדות החיה המזעזעת מכל הצפויה לנו בהבנת מסלול המוות בתוך מחנות הריכוז.
עוד מתוך האוטובוס אנו חוזים באנדרטת הכניסה הענקית- ומולה במרחק אנו רואים את כיפת הזוועה המכסה על תל האפר שנותר מאחור לדיראון עולם!.
אנו מתחילים במסלול המוות.
קודם עומדים ליד האנדרטה, משתאים מגודלה העצום, מקבלים הסבר מרתק על הרעיון שהנחה את מקימיה- ואנו נעים בשיפוע החד אל התחתית, נעים בין שני גושי הסלע המאיימים עלינו- משופעים כלפינו "במשעול הצר", מביטים צפונה בצוהר המותיר אפשרות להביט אל העיר וחשים את המעבר החד מהעיר, מהשפיות- אל מצעד המוות.
אני צועד לאט, מצומרר, חושב על אלו שנעקרו מבתיהם והועברו לכאן, ועל אלו שנהנו מבזיזת רכושם התמקמו בבתיהם ושמחו לאידם, התעשרו בדקות מגזל, מאובדן אנושיות- ותוהה איזה אחוז מעשרות מיליוני הפולנים הינם בעלי רכוש ובעלי ממון "בזכות" אותו נישול.
ובמעבר חד- אני מטפס מהמשעול במדרגות העצומות למעלה- ולתוך מחנה המוות מיידאנק.
אנחנו מתיישבים לרגע כ"צופי תיאטרון" על המדרגות- כל המחנה פרוס לרגלינו, אנו מקבלים "מפת מחנה" והסבר ראשוני להתמצאות ואנו יורדים לכיוון "בית המפקד" ואשתו "אמנית העור" אלזה.
שומעים בזעזוע על הדרך בה רכבה על סוסה במחנה- בחרה "עורות יפים", לפעמים מצאה גם קעקועים מעניינים (כן- אלו המצויים על אסירים יהודים) ודאגה ש
יפשיטו אותם מעורם ליצירת אהילים ובדים לציור….
צועדים על הדרך השחורה שנסללה בידיהם של רבבות אסירים ושימשה גם כמדרך לעגלות הגופות שהועברו מחדרי הגזים אל המשרפות.
ונזכר בשורה של אברהם חלפי:
"לדרכים אין עיניים לראות
מה עמקו חלומות הולכיהם."
מקשיבים לסיפור אישי של ניצולת המחנה, ילדה קטנה המובלת עם אימה אל המחנה, ברגל, בשלג, ברגליים בלא נעל- מנקודת האיסוף ברציף בלובלין, במסע בן קילומטרים אחדים אל המחנה.
מביטים מבעד לעיניה התמימות, המסרבות להאמין למשמעות האמיתית של הצריפים בהם הופרדה מאימה, שנתנה לה את מעילה, שומעים בתוך הצריפים את האמונה של הילדה- שהינה היא תזכה למקלחת ולצריף נקי עם מיטה חמה לקראת מחנה העבודה. (קטעים מספרה של הלינה בירנבאום- אימו של יעקב גלעד: "החיים כתקווה")
נכנסים בזעזוע אל הצריף ששלט מאיר את כניסתו- "מקלחות" מחדר הכניסה בו נגזז השיער לאחר ההתפשטות, דרך החדר הגדול של המקלחות הגדולות המוצבות עדיין, האמבטיות הענקיות בצידו- ועד לחדרי הגזים הראשונים, אלו שהיו עדיין גבוהים (וחייבו יותר זמן לחניקת כל הנרצחים)עומדים לרגע באלם, בהלם (ואוזני נחרשות מהרעש בתוכי, מהזעקות של אלו שנרצחו במקום בו אני עומד), יוצאים מהחדר ומביטים בבעתה מבעד לעינית ההצצה של מפעיל הגזים מבינים שמכאן בדק אם הושלמה "מלאכתו" ויוצאים מהצריף כשתעלות הנוזלים שנפלטו מהגופות עוברות מתוך הצריף אל בור הניקוז..
אנו צועדים לאט אל הקרמטוריום, אל המשרפה- אל הפתרון שמצאו הנאצים לערימות הגופות האינסופיות שנערמו בתום חניקתם.
המבנה בנוי בדיוק והיעילות הגרמניים כל כך, המצמררים כל כך.
נכנסים לחדר קטן- שולחן גדול מאבן, עם שוליים במרכזו- שולחן הניתוחים בו מי שנחשד שמא בלע משהו בעל ערך- "בותר לבדיקה"! השולחן עם נרות נשמה בצורת מגן דוד- והזוועה עוד לפנינו.
אנו במסלול המוות- מראשיתו ועד סופו.
עוברים מתחנת הרחצה, דרך תאי הגזים (שהונמכו כלקח להגברת מהירות החנק), עוברים בחדר בו הוערמו הגופות וממנו פוסעים בבעתה אל אולם תנורי המוות, מסודרים זה בצד זה, עם אלונקות להחלקת הגופות בשיפוע אל קרבם ועם הצד השני- בו הוסיפו גחלים להגברת הלהבות.
והמזעזע מכל הוא מראה האמבטיה בפינת האולם, זו שהעידה על ניצול המקום החם, הלח הזה- לסאונה של העובדים- האם ניתן בכלל לקלוט?
ואנו אל החדר האחרון, הקטן, החשוך מעט, לאורך קירותיו שלטים שחורים, קטנים- עם שמות המדינות שמהן הובאו לכאן הנרצחים.
במרכז החדר שלושה פריטים, כבמוזיאון- עגלה בה נשאו גופות מתאי גזים רחוקים למשרפה, תנור אחד ופסי רכבת מעוותים שעליהם זרמם בלא הפרעה פס הייצור של "חומרי הגלם" למכונת המוות.
אנו נאספים יחד, חבוקים כולנו, מתכנסים במעגל של תמיכה הדדית ושרים "כל העולם כולו…" ואני מתקשה לשיר, גרוני חנוק מדמעות שזולגות בלא הפסק מעיני, ומבעד לדמעות אני מביט בילדינו, בתחושת ההלם שנסוכה על פניהם וחושב על תהומות הרשע אליהם התדרדרו אנשים כמונו שאיבדו צלם אנוש- ואיני קולט.
יוצאים מהמשרפה וצועדים אל האנדרטה הכיפתית שמכסה על התל שנותר לאחר שחרור המחנה, רואים המוני עצמות זעירות בתוך תל האפר הענק.
אנו בטקס זיכרון שהפעם אינו יכול לחדור אל סערת הרגשות בה אני נתון.
מביט על עמיתי, חושב על הילדים שלנו ומתפלל ש"לעולם לא עוד".
אפר ואבק
(מילים: יעקב גלעד (בנה של הלינה בירנבאום), לחן: יהודה פוליקר)
יום אביב ריחות לילך
בין חורבות העיר שלך
יום יפה לדוג בנהר
בתוכי הלב נשבר
שם הייתה ואינה
ילדותך אישה קטנה
אנשים שאיש לא מכיר
אין אפילו בית שיזכיר
פזמון:
ואם את נוסעת, לאן את נוסעת
הנצח הוא רק אפר ואבק
לאן את נוסעת, לאן את נוסעת
שנים וכלום עוד לא נמחק.
קחי מעיל יהיה לך קר
כסף כיס גביש סוכר
אם יהיו קשים הימים
היזכרי בי לפעמים
ואם זה עוד מסע נואש
אל הצריף אל המגרש
במסילות העיר הישנה
איש לא יחכה בתחנה
פזמון…
מי ימתיק לילותייך
מי יקשיב לבכייך
מי ישמור צעדייך בלכתך.
פזמון…
קחי מעיל יהיה לך קר…
לחלק הבא
לחלק הקודם