אב ובתו – מסע לפולין – חלק רביעי

 

יום ראשון – ורשה
יום בתוככי ורשה.
עצירה ראשונה ליד פסי החשמלית שחלפה ברחוב החוצה את הגטו היהודי. גשר שנותר מאז, המחבר את הגטו הגדול לגטו הקטן, שרידים מועטים שנותרו ממרכז יהודי ענק- אליו נדחסו מאות אלפים ובעיקר- החדש הצומח מחורבות הישן.
שני בתים שנותרו על כנם (ואני נזכר בהסבר שקיבלנו ביום הראשון מסופי- על האופן השיטתי בו נהרסה ורשה עד היסוד ע"י הגרמנים במהלך המלחמה).
אנו נכנסים לחצר לראות קטע ששרד מחומת הגטו- זו שנבנתה על מנת ליצור את גבולות הגטו- חלקה בתים, חלקה קירות לבנים המחברות ביניהם וחלקה קטעי גדר ארוכים יותר. על קטע החומה שלט נחושת קטן המציין כי הנשיא חיים הרצוג ביקר במקום זה.
 
אנו משוטטים בין הבתים, מנסים לחוש את אווירת הגטו ומתקשים- לא נותר כמעט זכר.
ואז- נכנסים לחצר קטנה, פנימית- סביבה מתנשאים בתים צרים, גבוהים מאד- ואנחנו, באחת- חשים את אווירת הגטו. אלפי אנשים הכלואים בבניין צר אחד, עשרה בחדר בצפיפות נוראה, חצר קטנטנה היכולה להכיל 50 איש המשמשת רבבות, מאות חלונות קטנים הניבטים זה אל זה במרחקים קטנים.
אני מריח בדמיוני את ריחות הבישול הכבדים (אם בישלו שם שאריות למרק) שעמדו תמידית בחצר, את ריח הצחנה שאינו ניתן להעברה, את הרעש של אלפי ילדים הכלואים בצפיפות, של מאות תינוקות, עשרות מהם חולים, עם מאות קשישים.
אנו שומעים על ועדי הבית שיצרו ארגון פנימי לאפשר שמירת צלם אנוש בתנאי הצפיפות הנוראית.
אני חושב על משפחות מבוססות, על משפחות ברוכות ילדים (לאבא היו 10 אחים, כך גם לכל צד מהורי רחלי, אשתי) ואני יודע שהמשפחות היו גדולות. כיצד נדחסו לדירת חדר או שניים, כיצד חרב עליהם באחת עולמם, חושב  על היפוך התפקידים שהתרחש לעיתים מזומנות- כאשר משפחות הפכו תלויות למחייתן ביכולתו של בן קטן (לפעמים בן 10-6), ביכולתו לחמוק מבדיקות מבעד לפרצה בחומה ולהביא תפוח אדמה או כיכר לחם מעבר לחומות.
 
חושב על הסכנות שחוו הילדים, על משמעות מקומם במשפחה, על תחושת חוסר האונים של ההורים שנאלצו להסכין עם שליחת הילד לסיכון קיומי, על התלות בהצלחתו… המחשבות מציפות, אי אפשר להימנע משאלות של "מה היה קורה לו אנחנו…" ומתקשה להשתחרר מהתחושות הקשות.
 
חושב על כל סיפור המרד עליו למדנו לפני כן ולא נעסוק בו במסע- אך כאן הוא התרחש!
 
נכנסים אל בית הכנסת ששרד, ואפילו שופץ לאחרונה ונצבע בצהוב- מרשים.
מכאן- אל בית הקברות של ורשה.
 
כבר היינו בבית הקברות בלודג'  אין ספק שבית הקברות בוורשה מביא לידי ביטוי באופן אולטימטיבי את העושר הבלתי נדלה של "השבט" היהודי שהתערה כל כך בחיי העיר, שהביא מעושרו הרוחני והכלכלי אל העם הפולני במשך דורות כל כך רבים.
ודווקא משום כך קשה לנו כל כך להבין…
עוברים בחלקת הצדיקים ומבינים את העושר הרוחני ב"אוהל האבן" המכסה את קברו של רבי שלמה, עוצרים ליד קברו של ממציא האספרנטו ומסתבר שיש לנו תלמידה הבקיאה בשפה.
 
מתרגשים מאוד בחלקת הילדים, חלקת הזיכרון לרבבות, אולי למאות אלפי ילדים שנרצחו ונותרו חסרי קבר ושם- מביטים על הפרצופים הניבטים מחלקת הזיכרון, תמונות ילדים שנמצאו במזוודה באושוויץ, רואים המון מזכרות שהותירו המבקרים- צמידי יד של שבטי צופים, סוכריות, תכשיטים קטנים, נרות זיכרון, דגלי ישראל ואינסוף פתקים- והדמעות שוב זולגות.
גם ליאנוש קורצ'אק נשמרה מצבת זיכרון.
 
עוברים לחלקת אנשי הרוח- הילדים אינם מודעים לשמות כמו י.ל. פרץ או אנסקי ואני נהנה לשמוע את סיפורו של פרץ ע"י נועה- על היהודי שהלך לעולמו:
ויגיע אל השמים ושם הסתבר כי מאזני מעשיו זהים בין מעשיו הטובים לרעים והוא משוטט בין גן עדן לגיהינום ונשמתו אינה מוצאת מנוחה.
פונה במצוקתו לאלוהים ושואל אם יוכל לעשות משהו שיזכהו בכניסה אל גן העדן ונענה כי עליו להביא שלוש מתנות.
משוטטת רוחו ואוספת את שלושת המתנות:
הראשונה- סיכה שנעצה בבשרה נערה יהודייה שנגררה ע"י הקלגסים הנאצים והיא מנסה לכסות על ירכיה בעת ששמלתה מופשלת ומתקשה עד שהיא נועצת סיכה משמלתה אל ירכה כדי לשמור על תומתה.
השנייה- של יהודי מבור הנאלץ לעבור בין שתי שורות קלגסים המכים אותו באלות, ולפתע נופלת כיפתו מראשו והוא חוזר- למרות המכות הנוספות כדי להחזיר את הכיפה לראשו.
והשלישית- של גביר יהודי המנושל מכל רכושו והוא נגרר אל הגטו אך שומר עימו את המטפחת הקטנה שבתוכה מעט אדמה מארץ ישראל.
ודיברנו על הנמשל של שמירת שלושת הציוויים העיקריים בחסידות (ושוחחנו על תפיסת החסידות ומקומו המרכזי של הסיפור להעברת מסרים ולחינוך) ואלו הם: שמירת צניעות, שמירת מצוות יהודיות ומצוות הכמיהה לארץ ישראל.
 
ולבסוף בורות הביוב שדרכם עברו יהודים מתוך ואל הגטו כ"נתיב" במאבק להישרדות.
 
וחושב על קטע מספר האגדה:
"הניח הקב"ה שמות העצמים
החיים ושאינם חיים
ולא גילה לאדם
כדי שייקרא הוא בשמות
על ידי שיתבונן בהם
לדעת שרשם וטבעם
והשמות הראויים להם.
 
 
נוסעים אל בית יאנוש קורצ'אק- המקום והאיש המפורסמים כל כך.
נכנסים אל האולם המרכזי- ונהנים מהופעתם המוצלחת של איז'ו והלל- שני המדריכים שמציגים קטעים ממחזה על יאנוש קורצ'אק ותפיסתו הייחודית החינוכית לאופן הטיפול והחינוך של ילדים.
את סיפור חייו, תפיסותיו החינוכיות ועל גבורתו- עת הלך עם יתומיו אל גיא ההריגה הכרנו לפני כן ובכ"ז יש במקום בו אנו נמצאים
משום תחושה מיוחדת ואני מתרשם מאד מן המקום.
אנו "מקנחים" את הביקור בשיחה עם מדריך ושני יתומים הנמצאים כיום במקום הפעיל- לא יהודים אך חיים עפ"י התפיסה שנותרה אחריו.  הם משתפים אותנו באורח חייהם ואנו מודים להם ומשאירים תשורות שהוכנו מראש ע"י ביה"ס לבית היתומים כחלק ממסורת של קשר שדוד- מנהלנו המסור מקפיד לנצור.
 
מכאן- לעיר העתיקה- המדהימה של ורשה, זו ששוחזרה "אבן על אבן" לאחר המלחמה.
אנו משוטטים מעט בעיר- צועדים ליד הארמון המשוחזר, עוברים את הכיכר הגדולה עם העמוד המתנשא, כאשר המדריכים מפנים את תשומת ליבנו לשרידי העמוד שנמצאו בין הריסות העיר ונשמרו אף הם. עוברים בסמטה צרה ומצוירת ומגיעים אל הכיכר המרובעת המקסימה, מזכירה את פראג במידה רבה באינסוף בתים מצוירים, צבעוניים, נוגעים זה בזה- יפהפייה.
 
מסיימים בהליכה אל האנדרטה הענקית למרד הפולני- המצויה בכיכר שלפני בית המשפט העליון על עמודיו המרשימים.
שומעים את סיפור המרד, את המתנת הרוסים במשך חודשיים עד להשלמת הרג הפולנים המורדים בלא התערבות ואנו מבינים את שורשי השנאה לרוסים.
שומעים על האנדרטה של "הצופה הקטן" (אותה נראה בסיור המשלים) אשר הייתה זו ששימשה עד לשחרור הפולנים מעול הרוסים ושהאנדרטה המאוד מרשימה נבנתה רק אח"כ.
האנדרטה עצמה בנויה מדמויות של לוחמים- מבוגרים, בני נוער, ילדים, נשים- נחושים מאד, נושאים על גבם את קורות האבן העצומות המסמלות את הרס ורשה.
עוברים בנסיעה בסמוך ל"קבר החייל האלמוני" ורואים את חילופי המשמרות ואנו בחזרה למלון נובוטל היפה.
 
ארוחת הסיום בה אנו נפרדים מהצוות ומהתלמידים (הנשארים ליום נוסף), אני מקריא את מה שכתבתי (ומצורף כנספח ליומן המסע), מקבלים תשורת מזכרת מדוד והולכים לשיחת סיכום צוותית.
 
ריקי הכינה פרחים אותם היא מבקשת שכל אחד יקדיש לאירוע המרגש שלו במסע- והתשובות מגוונות.
מגלה כי מקום בורות המוות נותר כמקום המרשים, המרגש ביותר.
עמיתי מקורית בתשובתה המרתקת על הטרוף במבט  מבית הקברות של ורשה כאשר בצידו האחד אינסוף מצבות מרשימות ואחוזות קבר המייצגים את כבוד המת ומצידו השני בורות הביוב וייצוג מיליוני גופות ואפר שאפילו לא נקברו.
 
היום האחרון- טרבלינקה
 
אנו רוויים, אך בדרך לעוד נקודת שיא במסלול.
 
טרבלינקה- השם המצמרר הזה, אשר ההגעה אליו מחייבת נסיעה ארוכה אשר נוצלה לצפות בסרט הבריחה מסוביבור ולהבין כיצד נותרו עדים לזוועות, מעטים מאד יחסית לאלו שנרצחו- אך רבים מכדי לאפשר לטשטש את הזוועה!                                            
"In the middle of nowhere"  ולמעשה- במקום בו נראה שמגיעים אל סוף העולם, בין ביצות ויערות, מעט מאד כפרים קטנטנים ופרימיטיביים עם בתי חווה קטנים, מוקפים בגדרות עץ, מעט תרנגולות בחצר, פינת ירק, מבנה שירותים בחוץ, משאבת מים קטנה במרכז החצר ומעט ערימות של גרוטאות שנאספו בשדות.
 
יורדים מהאוטובוסים בכניסה אל "האין" כי יודעים שהמחנה עצמו נחרש כולו ע"י הגרמנים, האפר פוזר במרחבים של עשרות קילומטרים מרובעים ואני יודע שבמקום הזה, במשך שנה אחת- נרצחו בקו ייצור 870,000 יהודים!
אנו מתחילים ללכת בשביל המגיע אל המחנה, בשלב מסויים ריקי מפנה את תשומת ליבנו להביט אחורה ולהבחין בשביל הצר, הישר- שיצרו העצים משני צידיה של מסילת הברזל שכבר אינה קיימת, ממנה הגיעו "המשלוחים".
ייצוג המסילה עוצב כחלק מהאנדרטה הסביבתית שנוצרה בשטח המחנה- בדמות אדני בטון המונחים בשורה ארוכה ארוכה.
 
אנו יושבים על האדנים מקבלים שרטוט של מבנה המחנה הקטן ומבינים, בפלצות את "פס הייצור" הנורא שבאמצעותו הצליחו בכל יום לרצוח אלפי (!) יהודים.
קו ייצור יעיל, קצר- מנקודת ההורדה מהרכבת, אל צריפי הגזים, מהם אל הבורות ואל המשרפות.
600*400 מטר בסה"כ, רק 160 גרמנים ואוקראינים שהצליחו, בממוצע- להרוג בשנה אחת בה התקיים המחנה כ 5,000 איש כל אחד (ומזכיר כי כאן פעל "איבן האיום" שמשפטו התקיים לפני כ 20 שנה).
 
אנו עולים אל האנדרטה המרכזית, הדרך "זרועה" באלפי אבנים/ מצבות זיכרון לכל הקהילות שמהן הובאו לכאן  אל גיא ההריגה.
וסביב- חלקת אדמה שבוראה וסביבה מתנשאים העצים הירוקים אל תכלת מופלאה של יום אביבי שלפתע פרץ אל מעבר לימי הקור שחווינו עד היום ואני חושב על שיר של לאה גולדברג:
ולפתע פתאם
ממרומי התכלת
נגלתה לפניה
שממה רגומת אבנים.
 
טקס זיכרון משותף- אשר הכינה קבוצתה של זוהרה וקבוצתה של פאולה, עם עמית המשתתפת בטקס הכל כך מרגש.
כולם אמרו שבאמצעות המלים הקצרות- ואולי בעיקר בזכות השירה המדהימה שהושרה כמעט כולם ניגבו דמעה.
 
זהו- אנו בדרך לאוטובוס בחזרה לוורשה ולפרידה מילדינו ובעצם מהמשלחת.
עוברים ביעף על פני מסלול הגבורה (תוכננה ירידה והליכה אך העצירה לארוחת צהריים בקניון M1 התארכה) ולפתע- בדקה אנו "נקרעים" (להבדיל אלף אלפי הבדלות) מהילדים ואנו בדרך לשדה.
 
עוד מספיקים לערוך סיבוב קצר בעיר העתיקה, שוב- לעבור ליד אנדרטת הצופה הקטן, להביט בחומות העיר העתיקה של ורשה, לקנח בכוס תה בבית תה "עכשווי" ובגלידה משובחת- ואנו בדרך הביתה.

 

לסיום

לחלק הקודם

פורסם בקטגוריה מסעות אישיים ואחרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *