איני יכול לסיים את המסע סתם כך, אין זה טיול, גם אין השבוע הזה בר הקבלה למשהו אחר שעשיתי בחיי.
אני יודע שרק מי שחווה את המסע מבין את משמעותו.
אני מעריך שעוד אתמודד עם המראות, עם הקולות, עם הסיפורים- זמן רב וטוב שכך.
ההכנה למסע, ארוכה ככל שתהייה אינה מהווה "פתרון" והביטוי המייצג את החוויה הייחודית הינו ש"דברים שרואים מכאן- לא רואים מפה".
אני חושב על משמעות המסע עבורי, איני יכול להימנע מלחשוב על משמעות מסע החיים שנערף באכזריות לאותם מיליונים- מה נותר מהם כזיכרון? אני חש בתחושת השליחות של מי שזכה להבין מעט יותר ורוצה לשתף אחרים ומחליט שאת יומן המסע הזה אני אדפיס ואשתף בו נוספים.
ונזכר בשיר של חיה שנהב המתאים לרצון השיתוף, ולמסע המיליונים שנקטע:
"אם אדם
היה מושך אחריו חוט
לכל מקום שהוא הולך,
מה היה מסמן אחריו,
איזו דוגמא
משם עד שם, קו דק
על פני האדמה
רישום רגיש ומדויק
ותמיד נרגש.
ואני יודע כי נמחו במגף גס של קלגסים מיליוני קווים שהחלו את מסעם המופלא בחיים, מלאי תקוות כמונו, עם חלומות, עם אהבות, עם שאיפות, שואבי מים בצד סופרים ומשוררים, צעירים וזקנים, גברים ונשים, מיליוני ילדים- שעתידם נמחה לכל רוח בגין יהדותם.
החלטתי שאין מתאים יותר מדברי הסיום שכתבתי- לבטא את הרגשתי במסע, את תודתי לצוות הנפלא שהובילנו בו, לתחושות שעימם אני שב ממנו.
אני הייתי שם
אני הייתי שם
ולא התקוממתי ולא נלחמתי
ולא צעקתי ולא ברחתי
ולא מחיתי
אני הייתי שם
ללא רוח חיים.
בטרם ירו בי
בטרם שרפו אותי
בטרם רצחו אותי
המיתו את רוחי
מחקו את קיומי.
אני הייתי שם
לא נושם, לא שומע, לא רואה
אטום, סתום, משותק
רובוט מתנועע במצוות אדונו.
אני הייתי שם
לא שם, לא עצם,
לא תואר, לא נקודה, לא פסיק
רק מספר בטור ארוך של מתים
מתהלכים כצללי אדם.
אני הייתי שם
כחומר ביד היוצר
ברצותו-ממית, ברצותו-מחיה.
כחומר ביד היוצר?
אף זאת לא הייתי
היוצר אוהב את החמר
נותן לו צורה ומפיח בו רוח.
יוצרי השמיד את החומר
ופיזרו לכל עבר.
אני הייתי שם
בשדה הקטל
חזית שאי אפשר היה להתקדם בה
ועורף שסגר את ביתו
את חצרו
נעל את לבו
עצם את עיניו
אטם את אזניו
והסכים בשתיקתו
לרצח עם.
אני הייתי שם ולא התקוממתי ולא נלחמתי.
למה? אל תשאלו למה.
מי שלא היה שם,
אל ישאל.
דברי סיום- שהקראתי בפני המשלחת בערב האחרון בפולין
רק הצעדה בשדות הרצח האינסופיים, על אדמתה המקוללת של פולין- מאפשרת הפנמה של מושג "המסע".
ההתבוננות המבועתת, ההלם, האלם, ההישענות שלנו זה על זה ברגעים הקשים ביותר- במעגל בו אנו אוחזים זה בזה ושרים: "כל העולם כולו- גשר צר מאד…" בחדר חשוך, בתוך המשרפה במיידאנק- יוצרים את העומק, ממצים את הערך הייחודי של המסע שאנו לפני סיומו.
אני חש צורך לסכם בכמה מלים את תמצית "יומן המסע" שאני כותב, עשרות העמודים אותם הבטחתי להדפיס ולשלוח אל אלו מכם שביקשוני.
לפני הכל- מגיעה תודה "ענקית" לצוות המדריך אותנו, אשר אפשר לנו להפיק מהמסע הזה את המירב, על כלל רבדיו, בעזרת צוות ביה"ס.
היתה לי הזכות לחוות את המסע בעיקר דרך תובנותיה של ריקי יעקובוביץ', מדריכה נפלאה אשר מעבר להיותה מלאה כרימון בידע ובהבנה של השואה- ניחנה ביכולת ההעברה הרגישה והמיוחדת שלה- כלפינו, מודרכיה.
זכינו, בזכותה- להבין יותר את מה שהתרחש דרך עיניה הדומעות של בת לתאום מנגלה, ששרד עם אחותו- בעוד יתר משפחתו אובדת במפעל הרצח הנורא באושוויץ בירקנאו.
תודה לך ריקי- ובאמצעותך לכל צוות ההדרכה על אינסוף סיפורים אישיים, שירים, ציטוטים, תמונות, הופעות והסברים המתובלים תמיד בדברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלבבות.
אני יוצא מהמסע לפולין בוגר יותר, מזועזע יותר, עם שאלות רבות יותר מאלו ששאלתי לפניו, אך עם המון ידע חדש ועם המון תשובות לשאלות שאת מיעוטן שאלתי בעבר הרחוק, את מקצתן- לקראת המסע ואת רובן תוך כדי הצעדה בשבילו.
אני מברך על תהליך הלמידה המשותף שעשינו, חושב כ"מנהל ידע" על קהילת המעשה בה פעלנו יחד לברור שאלות נוקבות, לשיתוף במידע וליצירת ידע חדש, משותף- על פרק שחור משחור בהיסטוריה שלנו כעם.
אני מודע לתהליך ההפנמה המצוי בראשיתו, לשלבי העיכול הארוכים שעוד צפויים לי עם חזרתי לארץ- אך אני בעיקר יוצא מן המסע הזה- מחוזק.
אני מחוזק באמונתי שבסוף- התקווה והטוב מנצחים.
מחוזק בהבנה מדוע אנחנו חיים בישראל, מדוע עלינו לשמור מכל משמר את הביחד, את הערבות ההדדית, את הזהות היהודית והמורשת שאנו נושאים דורות רבים כל כך ושגם הישראליות שלנו, החילוניים- מכילה רבדים כה רבים של היהדות.
מחוזק בתחושת הביחד, זו שאנו מזלזלים בה ומתעלמים ממנה בחיי היום יום, אבל חווים בארצנו המיוסרת בעיקר בשעות משבר קשות, בשעה שמתרגשת עלינו סכנה קיומית- שביטוייה העליון הוא מלחמה.
ולבסוף- מחוזק יותר מתמיד באהבתי העצומה למשפחתי, לילדי- שהם התקווה לעתיד, שלנו- ושל העם היהודי כולו.
תודה לכולכם
|
אבא, |
