מנהיג חברתי

לפני קצת למעלה משנתיים, התכנסנו כאן, פחות או יותר בהרכב דומה. אז, באנו לומר שלום ולאחל הצלחה לנעמונת שלנו, לקראת צאתה לשנת שירות כבוגרת תנועת 'הצופים', בפנימיה לנערים בסיכון. ידענו ששם מצפה לה ים של אתגרים. אנחנו מצידנו, השתדלנו שכאן, בבית יצפה לה תמיד ים של אהבה.
לשמחתנו, בתום אותה שנה, נעמה, מצוידת באנרגיות ואתגרים למכביר, עשתה החלטה: לפעול כדי להשפיע. כיום, מזה כמעט שנה,נעמה היא מש"קית חינוך במשמר הגבול, בפלוגות המוצבות ביהודה ושומרון, המתעמתות יום יום עם במפגש בלתי אפשרי בין ערכים בסיסיים של האדם, אל מול צרכי הבטחון של המדינה. נעמה, בגזרתה, גומאת מאות קילומטרים בשבוע כדי להביא לכך שכל לוחם ולוחמת במג"ב יראו קודם כל את האדם. אנחנו מביטים בנעמה וגאים בה מאוד – חינוך, ותסלחו לי על הנאיביות בגילי המופלג, חינוך היא מלאכה קשה, מפרכת, תובענית, אך מיוחדת במינה. העוסקים בה, הם אנשים מיוחדים במינם, כשבראש מעייניהם, קודם כל: לתת. והיא נותנת את הנשמה ואת הלב.
בוודאי תזכרו את שסיפרתי לכם אז: שמונה עשרה שנים חלפו מאז שהושטתי יד לתינוקת הפעוטה נעמה שנפלה מן הספסל בחוף סידנא עלי – ועד שהיא התגייסה להושיט יד לנערים בסיכון, במעון השוכן במרומי אותו הצוק.
סמלי? אולי. מקרי? מי יודע.
ועכשיו, בחלוף שנתיים, אנחנו, החמישפחה, ניצבים פעם נוספת על כן השיגור, כשהפעם, מי שמחמם מנועים, הוא יוני שלנו.

אני רוצה לספר לכם על יוני. אומרים שלא אומרים שבחו של אדם בפניו, מחמת הצניעות. וזה נכון במיוחד על יוני. אבל, כתוב "בפניו", לא כתוב "באוזניו"…לכן, אתה לא חייב להביט בי, מספיק שתאזין ברוב קשב….
שמו המלא של יוני, הוא יונתן-יעקב. כשנולד, שנתיים לאחר פטירתו המטלטלת של סבא יעקב, חיפשנו שם שיסמל את המעבר הבינ-דורי הזה: ומצאנו: יונתן-יעקב, י' נתן את יעקב. בחלוף כמעט שש עשרה שנים, בביקור שערכנו בבית העלמין היהודי החדש בוינה, קראנו בהתרגשות את הכיתוב עלמצבתה של סבתי, אם אבי. נדהמנו לראות שהשם יעקב חוזר על עצמו במשפחתנו בכל שני דורות: יוני קרוי על שם אבי, אבי קרוי על שם סבו שאף שמו יעקב.
סמלי? אולי מקרי? מי יודע.
הדילוג הזה מדי דור שני, נכון גם עתה: אמי, סבתו של יוני, היתה אחות שהקדישה את מרצה וזמנה לסייע לאחרים, לזקוקים, לנצרכים, לסובלים. נעמה ויוני, נכדיה, בחרו גם הם בדרך הזו של נדיבות ונתינה, כל אחד ממקומו, בכיוון אחר.
יוני, ונעמה הם טובים מאיתנו. הם חכמים מאיתנו, והם מוצלחים מאיתנו. האמירה הזו, נכונה לילדים של כולנו: שלכם וגם שלנו – ואנחנו צריכים לשמוח על כך: השתדלנו כמיטב יכולתנו שיגדלו 'נקי', ללא תסביכים שאנחנו נגועים בהם, ללא משקעי עבר שהוא העבר שאנחנו 'סוחבים' על דבשתנו. התאמצנו מאוד שיגדלו ויעצבו את עולמם ותפיסת עולמם על בסיס ראייה ישירה, שקופה. שישאלו תמיד שאלות ויחתרו לעצב את התשובות. חתרנו לכך שיובִילוּ ולא שיוּבְלוּ. התלבטנו כל העת האם אנחנו ממלאים נכון את תפקידנו כהורים. לטעמנו, בחמישפחה, התפקיד שלנו הוא ללמד אותם ללמד אחרים ללמד אחרים, וכך הלאה. ממה שאנחנו רואים עד עתה, הכיוון כנראה נכון והתוצאות פונות לכוכב הצפון.
יוני, כמו גם נעמה, עושה החלטות. כל אחד בשעתו ובשעתה. הוא וגם היא מגלמים את התרגום הנכון לעברית של Decision Making : עשיית החלטות, לא קבלת החלטות.
הנה מה שהחליט יוני: החליט ועשה, עד עתה:
הוא החליט ללמוד, תמיד, בכל מסגרת, פורמלית ובלתי פורמלית ויצא נשכר מכך פעמיים: גם למד, השכיל והחכים, גם החליט שייעודו ללמד.
הוא החליט לתרגם את הייעוד שלו ל 'מעשים' בשטח, ומכך הרוויחו רבים אחרים:
למשל, הילדים בפרויקט ה'כנפיים של קרמבו', ילדי צמי"ד בצור יגאל.
למשל, בני השכבה של יוני באימפרית 'אפיק' שלא תמיד ידעו לפרש נכונה את עקשותו ונחישותו של יוני, בן כתתם, בן אותה השכבה, בתביעה שישמשו דוגמא לחניכיהם,
למשל – החניכים והשכב"ג של האימפריה שספגו מהאנרגיות העצומות שלו, 'לקחת' את האימפריה למקומות חדשים, מרתקים. אין ספק, שכמו נעמה בשעתה, התפקיד של 'מרכז צעיר' בשבט, היה תוצאה של החלטה של יוני, להחליט, לעשות, להוביל – ובדרך זו להשפיע.
יוני נענה להזמנה שלי, ומחר בבוקר, אנחנו יוצאים יחד לטייל באזור שפלת יהודה. מקום בו התרחשו פרשיות גבורה ומנהיגות יהודית וישראלית לאורך ההיסטוריה. אבא ובן. טיול בשטח עם רכב שטח, עאלק. יש לנו הרבה תוכניות יחד, למשל 'לעשות' את שביל ישראל'. אולי נספיק לעשות את זה לפני שיוני מתגייס לצה"ל. אולי אחר כך. למשל, לנסוע לניוז זילנד ואוסטרליה. אולי נספיק לעשות אז לפני הצבא, אולי אחר כך. ואולי, יוני יעשה את זה אבל לא אתי. ויש לי עוד תוכניות בשביל יוני ובשבילי, ובשביל כולנו החמישפחה.
יוני הוא חבר. במובן העמוק, המלא והבלתי מותנה של המלה. יעידו על כך חבריו. יעידו על כך חניכיו ההולכים איתו בסנדות במחנה הקיץ, ברפסודיה במים, ובכתובות האש. תעיד על כך אחותו נעמה בה הוא רואה דמות ללמידה. נעיד על כך אנחנו: שזכינו לכך שילדינו מכבדים אותנו כחברים – מבלי לשכוח את מקומם כילדים שלנו.
אנחנו לומדים מהילדים שלנו המון, כל הזמן: איך להסתכל על דברים, איך להתמודד עם אתגרים. יש להם ידע עצום.
אני רוצה לסיים בסיפור אישי על יוני. על רגישותו, על ערכיו כאדם. סיפור סמלי, בדומה לסיפור שסיפרתי בשעתו על נעמה. סיפור שנראה לי שהוא מגלם בתוכו את מה שיוני עתה, ומה שיוני יהיה:
יוני הוא ספורטאי פעיל וחובב ספורט נלהב. בין שאר עיסוקיו, הוא הזדמן למשחק כדורסל מאוד פופולארי ביד אליהו, בין הפועל ירושלים לבין מכבי תל אביב. משחק סנסציוני לכל הדיעות. מכבי נצחה את המשחק, ויוני, אוהד מסור של ה 'צהובים' למרות שליבו ומחשבתו נתונים לצבע הסגול דווקא, חזר מהמשחק דווקא עצוב ומוטרד. בדרך כלל, צריך לעמול קשה על מנת לשמוע מפיו, ואפשר לחלץ ממנו כמה משפטים רק בסיוע של פלייר גדול במיוחד. הפעם, כששאלתיו מה הסיבה לעצבונו בערב כה משמח, זה פרץ מתוכו:
מסתבר, שבלהט המשחק, כשהאולם גועש ורועש, ביציע הסמוך למקום מושבו, שהוקצה לאוהדי היריבה הפועל ירושלים, בקצה השורה, ממש ליד המעבר בין היציעים, יוני שם לב לנער מתבגר, מאוהדי ירושלים, לוקה בתסמונת דאון, שהקהל העומד משולהב על רגליו לפניו, מנע ממנו לראות את המשחק המתנהל על הפרקט מתחתיו. בצר לו, יצא הנער ממקומו, ועמד במעבר כדי להיטיב לראות. מתוך רצון לשמור על הסדר, בדקה קריטית של המשחק וכדי למנוע בהלה ואובדן שליטה בקהל האוהדים המשולהב, אחד השוטרים מכוח האבטחה בהיכל, שעמד בקרבת מקום, מיהר אל הנער וגער בו: "חזור מיד למקום שלך!". הנער, לדבריו של יוני, שגם