הבוקר התפרסם ב 'הארץ' מאמר של אמיר אורן תחת הכותרת: השיתוק שהוביל לנגמ"ש השני.
הכותב מציג ומנתח במאמר מספר ארועים תוך התייחסות לתהליכי למידה ארגונית וניהול ידע: שתוף ואי-שתוף בידע, למידה מארועים (הפקת לקחים ויישומם), הפצת ידע, רמות ידע ועוד.
קראתי את המאמר הבוקר ונזכרתי בצמד ארועים נוסף: לפני מספר רב של שנים התחשמל בלבנון חייל שאנטנת מכשיר הקשר שלו נגעה בקווי מתח גבוה מתחתם הוא צעד ביחד עם קבוצת חיילים נוספת. זמן מועט ביותר אחר כך, אירע בעזה ארוע דומה.
שוב, ושוב, ושוב… הפכתם כל דבר לניהול ידע. הרי שיתוף בידע והפקת לקחים היו מאז שחר ההיסטוריה (כפי שמספיק ספרים על ניהול ידע מצהירים). אבל הניכוס הטוטלי של כל דבר ל'ניהול ידע' כדי להפוך את המקצוע למוכר יותר, נוטה לפגום במטרה שהצבתם לעצמכם.
וזה בלשון המעטה.
מה שנקרא "ניהול ידע" הוא אחת הפארסות הכי גדולות שייצרה תרבות התאגידים הבזיונית.
ככה זה שמקום העבודה הופך לצבא עם חיילים צייתניים ושטופי מוח.
לקחים
מעולם לא בדק הצבא את המתאם בין הצלחות האויב, לכתבות רקע בטלויזיה שנגעו לפעילות היחידות השונות בצבא,אמצעי לחימה כמו גם תורות לחימה. אז אם מדברים על הפקת לקחים, הנה הלקח שאף אחד לא מוכן ללמוד: איך מוכרים מודיעין חינמי לאויב. ובמלחמה כמו במלחמה הפרטים הקטנים הם אלה שבסוף מכריעים את הקרב.