כנס 'גולשים באינטרנט 5' שנערך השבוע במכון מופ"ת סיפק מגוון רב של הרצאות מרתקות.
"To Control or To be Controlled"
ד"ר דוד פסיג, עתידן מאוניברסיטת בר-אילן, עסק בהרצאתו במגמות של התפתחות הלמידה מרחוק באמצעות התקשוב. אחד הנושאים המרתקים בהרצאה היה ה Tools Paradigm, תפיסה חדשנית של הפיזיקאי Dyson Freeman הטוען כי הידע וקונספציות מדעיות מתפתחות כיום הודות לפתוח כלים ויכולות טכנולוגיות בניגוד לעבר בו התפתחו טכנולוגיות לאחר התפתחותן של קונספציות.
הדבר יוצר תהייה מסוימת לגבי החשיבה באשר לניהול ידע ולמידה ארגונית. מדוע? יצירת ידע חדש – שהיא התכלית של ניהול ושתוף הידע – אפקטיבית בארגונים בהם יש תרבות מתאימה, תהליכים עסקיים ממוקדים וכלים תומכים מבוסס ידע כזה. ה Tools Paradigm מעט סותר רצף זה משום שהוא מציג את הכלים כתנאי מקדים להתפתחות ידע.
בהתפתחות של הטכנולוגיות העתידיות בולטות לדבריו שתי מגמות: האחת – טכנולוגיות המאפשרות To Control, לשלוט במה שקורה, באירועים, ברצף שלהם, ובהתרחשות שלהם והשנייה – טכנולוגיה המאפשרת To Be Controlled, להיות 'נשלט' ע"י האירועים, ההתרחשות והרצף בו האירועים קורים.
למשמע הדברים ובמחשבה כי אנשים ימשיכו עדיין לרצות להיפגש פיזית למרות התפתחות הטכנולוגיות המקרבות וירטואלית, וגם כי לא כולם 'יסכימו' להישָלֵט בידי אחרים, אנשים או טכנולוגיות נזכרתי באמרתו של Walter Lipman שאמר כי "Where all think alike, no one thinks very much" … בינתיים, בטח נרצה להשאיר את השליטה, בידנו.
אגב, בתו של Dyson היא Ester Dyson, העומדת בראש חברת Edventure ובעלת Newsletter משפיע בנושאי טכנולוגיה וכלכלה בשם Release 1.0, מחברת ספר נחשב בתחום האינטרנט, הכלכלה החדשה וניהול הידע בשם Release 2.0, וכותבת בלוג מרתק בשם Release 4.0. זה הקישור לבלוג שלה.
דור מכוון, לא רק דור מקוון
ח"כ מלי פולישוק-בלוך, יו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה בכנסת סיפרה על הפערים הקיימים כיום בין הידע שיש לתלמיד היושב בבית מול המחשב כשהוא מחובר לרשת לבין הידע שיש למורה הנפגש עם אותו תלמיד בבית הספר, המקום בו הילד בא כדי ללמוד והמורה בא כדי ללמד. קיימים להבנתה פערים רחבים בין תלמיד לתלמיד, אך גם בין תלמיד להורה, בין תלמיד למורה ואף בין מורה למורה. הדוברת, בהכשרתה – מורה, ספרה על דיאלוג שהיה לה עם מורה מחברותיה שנועצה בה על סוגיה מסוימת . לשאלתה" "ובאינטרנט חיפשת?" נתקבל מענה
משתאה, מטיל ספק. מידע באינטרנט?…
במסגרת הפעילות בקהילה, אנחנו מלמדים אינטרנט ומחשוב את הורי התלמידים באחד מבתי הספר המעולים בעיר ובארץ למדע וטכנולוגיה. ההורים, משכילים מאוד, רחבי-תרבות ואופקים ובעלי מקצועות חופשיים מצאו את עצמם במצב בו ילדיהם 'יודעים יותר מהם' על מחשבים ואינטרנט. אז. לפני הקורס. כיום, כשמחזור שני של הורים מסיים את הלימודים מעידים ההורים כי לאט לאט היוצרות התהפכו, והם הפכו למורים לילדיהם, ואף יותר מכך: הידע המשותף להורים ולילדים אף משמש מצע מסייע, מרחיב ומשלים לתקשורת התוך-משפחתית.
זה כנראה פָן אחד למימוש המעשי באמירתה של ח"כ פולישוק-בלוך על כך כי המורים (וגם ההורים) צריכים לפעול לכך שהילדים יהיו 'דור מכוון' ולא רק 'דור מקוון'.
"…תעזרו לנו לספר את הסיפור…"
ככה זה כשיש לך 'ביד' סיפור מדהים אבל אתה חש שיש לך קושי לספר אותו.
פרופ' יורם עשת, ראש המגמה לעיצוב הוראה וטכנולוגיות חינוכיות במכללת תל-חי סיפר על מספר מקרים בהם נדרש ביחד עם הסטודנטים שלו לעצב סביבות למידה והוראה ללקוחות שביקשו שיעזרו להם לספר את הסיפור. באחד המקרים, מעניין במיוחד, כשבחנו את העניין, מהר מאוד התברר כי הנושא שהוצג כבעייתי (מיעוט מבקרים באתר היסטורי לאומי חשוב, חוויית ביקור משעממת ולא אטרקטיבית, המסר הערכי – לא עובר, ועוד) – אינו מוקד העניין אלא דווקא סוגיה חשובה, לכאורה – בשדה אחר: חקר מעמיק בשאלת מהותה של גבורה ומנהיגות. מהי גבורה? איך מציגים את נושא הגבורה? איך מעבירים את החוויה הערכית המדגימה את סיפור הגבורה? או: איך מספרים את הסיפור?
הפתרון שניתן היה עיצוב סביבה לימודית באתר אינטרנט הכולל גם 'מכונה ליצירת גיבורים' (!), כאמצעי לימודי המשקף את ערך הגבורה אצל כל מתנסה. לכל מבקר – גיבור משלו. כל אדם – סיפור.
הסתבר כי לסוגיית ייצוג הידע, יש חשיבות רבה לגבי התמונה אותה רואה כל מבקר במקום. הסיפור, אם הוא מסופר נכון – ואם הוא מוצג נכון – מציג למבקר תמונה המסייעת לו ביצירת ידע חדש. הדבר שיקף בצורה דרמטית את הצורך ב 'תרגום' של הבעיה (בשפה של הלקוח) לפתרון (בשפה של המעצב), כלומר ההתמודדות האמיתית אינה עם מתן הפתרון לבעיה אלא עם היכולת לשאול את השאלות הנכונות. שהרי למידה מתחוללת על ידי שאילת-שאלה. כמו שאמר אלברט אינשטיין:" The important thing is to never stop questioning."
הקפטן כ 'קשיש נרגן' (?!)
בקיאות מופלגת בהתפתחות הספר והרשת, ביחד עם חוש הומור פנטסטי, עשו את סיפורו של דב אלפון – למרתק. באחד הדיונים בכנס שעסק בסוגיה "הספר או האינטרנט – מי ימות קודם?" סיפר אלפון, כיום מנכ"ל הוצאת ספרים גדולה ובעבר יוזם הדמות של הקפטן כקשיש נרגן, ובעל הטור 'קפטן אינטרנט' ב "הארץ", כי מחבר ספר בשם "הספר ימות עוד מעט.." כבר אינו בין החיים עמנו, והספר עצמו נמצא בחנויות לספרים יד שנייה.. הנבואה כי בשנת 2000 אחוז ניכר של הספרים ייקָראו ברשת ואילו הספר עצמו – ישכון במוזיאון – התבדתה. אלפון מספר כי שמו של עידן נקבע תמיד – בסיומו: 'עידן הדפוס' נקרא כך רק כשהופיע הרדיו, עד אז לא נקרא כך. להבנתו, יש כיום חזרה ל 'עידן המלה הכתובה', בעיקר בספרים, שכמותם הולכת וגדלה, אף רוב המידע באינטרנט הוא עדיין טקסטואלי ולא אחר. הוא תופס את האינטרנט כבעל הברית הגדול ביותר של הספר המודפס, דוגמת AMAZON כקניון הספרים הווירטואלי הגדול בעולם, המסייע להפיץ ולמכור ספרים – ולא להמיתם או להמירם בגרסה מקוונת ברשת. הספר והסיפור מפעילים את המוח, יותר מאשר עיון באתרי אינטרנט, הלמידה האמיתית, זו המייצגת שינוי ויצירת ידע חדש (ראו בהמשך גם הרצאתו של פרופ' עידן שגב על המוח, הלמידה והידע).
בכל הקשור ללמידה והוראה כדרך לרכישת ויצירת ידע הוא ממליץ על 'שפת העתיד': לחזור וללמד תחביר, הגייה נכונה, הבעה, אוצר מלים רחב….
מעניין מה היה מהמהם הקפטן מתחת לשפמו היום, אילו היה שומע את סיפורו של יוצרו.
'לראות' באמת – על 'היכל ההיכלים של הבלתי נודע'
לפני כחמש עשרה שנים, לקראת ניתוח-מוח מורכב, שאלו זוג חברים שלי את מנתח המוח הישראלי המפורסם שעמד לנתח את בנם הקטן: "פרופסור, מה הסיכויים של הבן שלנו?. הפרופסור, מומחה בינלאומי ומורה-דרך לקהילת הכירורגים בישראל הביט בהם ואמר: "מי יודע מה מסתתר בהיכל ההיכלים של הבלתי נודע?".
עם הזיכרון הזה, 'נכנסתי' להרצאתו של פרופ' עידן שגב, ראש המרכז לחישוביות עצבית באוניברסיטה העברית שסיפר על המוח כמערכת לומדת בהרצאה מרתקת. הסיפור הזה מלווה אותי כבר הרבה שנים מאז, וכשהתחלתי לעסוק בעובי הקורה של ניהול הידע, לא יכולתי שלא להיתקל בספר 'אילו רק ידענו מה אנחנו יודעים', שכתבה Carla O"Dell המדגים את מה שחש מנהל בכיר בארגון לגבי הסוגיה הבעייתית של ניהול ידע והלמידה הארגונית.
פרופ' שגב סיפר כי לא קיימת עדיין במחקר המדע תיאוריה שתסביר את המוח: אין מודל מתמטי שמסביר את הפיזיקה של המוח. בפשטנות רבה ביותר אתאר בתמצית כי ברור כבר היום ש המוח מכיל רשת מורכבת, מסובכת ומסועפת של תאי-עצב, ואף יודעים להבין את הקשר שבין תאי-עצב לתאי-עצב אחרים. עוד גילו כי הלמידה והזיכרון תלויים בעוצמה המשתנה של הקשר שבין התאים. הלמידה יוצרת רשת נוירונית במוח, 'מָפָה' המסבירה 'לאן ללכת'. לראות – הוא מונח רחב ורב ממדי שעדיין איננו מבינים אותו במלואו. התמונה הנראית – אינה מספיקה ללמידה. צריך לחוות את החוויה כדי ללמוד, 'לראות באמת'. הלמידה היא קטע אחד בתהליך הכולל: 'ראיית' תמונה- עשיית החלטה – למידה. הרצף הזה מעלה שאלות. למשל, מה הסיבה האמיתית לכך שגם כאשר 'רואים' את התמונה, תמוה המחייבת פעולה, לא נוקטים בפעולה המתבקשת?.
כתבתי כאן בעבר על הקשר שבין תמונה, ועשיית החלטות בארגון.
אני רואה קשר שבין הרשת העצבית במוח, לבין הרשת האנושית הארגונית. כמו במוח, גם לכל ארגון יש את הסינפסות שלו….כל ארגון הוא רשת. בארגונים 'מרושתים' אנשי המקצוע עוסקים בתכנון ובפתוח רשתות (של שיווק, הולכה, ייצור, שינוע ועוד). עובד ידע בארגון מרושת 'פועל' במודל מחשבתי רשתי – האתגר הגדול של העוסקים בניהול ידע הוא להביא את העוסקים בפתוח רשתות לפעול בעצמם – כרשת.
ועוד משהו: לפני מספר שנים, במהלך סקר של כלים מבוססי ידע ותשתיות תומכות ידע לצורך עשיית החלטות, נזדמנתי לשיחה מרתקת אצל ד"ר צבי לניר, קצין באמ"ן, שמאז מלחמת יום כיפורים עוסק בנושא של Fundamental Surprise וסיבותיה. הוא חקר ופתח מודל העוסק ב Systemic Reframing Thinking, ואף פיתח כלי תוכנה המבוסס על המודל המחקרי. אם זכרוני אינו מטעה אותי המחקר שלו מצא כי הסיבה לאי-עשיית החלטה מתבקשת לאור תמונה המוצגת אינה קשורה בסיבות פסיכולוגיות (הקשורות באישיותו של עושה-ההחלטה) אלא דווקא בסיבות ביולוגיות, עקב מנגנון מסוים במוח שנותר מנוון מסיבה לא ידועה.
ועוד משהו: הילד, אם שאלתם, הוא כבר חייל משוחרר מצה"ל, גבר צעיר ומקסים.
'היכל ההיכלים של הבלתי נודע'.
בהמשך לדברי יגאל קצת ממה שאני "אספתי":
ח"כ הכנסת מלי פולישוק-בלוך הזכירה גם את הפער בין התלמידים מההבט של Knowledge Gap.
למה הכוונה? "ככל שגוברת זרימת המידע מאמצעי תקשורת ההמונים לתוך מבנה חברתי נתון, אותם רבדים באוכלוסייה המשתייכים למעמד החברתי-כלכלי הגבוה יותר ירכשו מידע זה בקצב מהיר יותר מבני המעמד הנמוך יותר; מכאן, שפערי הידע בין פלחי אוכלוסייה אלה נוטים לגדול ולא להצטמצם"
(Tichenor et al. 1970) כלומר, זוהי אשלייה לצפות שאם ניתן לכולם מחשב ואינטרנט התוצאות יהיו שוות. מי שחזק – מתחזק עוד יותר. להרחבה אני ממליצה לקרוא את יחידה 6.3 על "אסכולת פער הידע" בקורס תקשורת המונים של האו"פ (בעריכת פרופ' דן כספי).
לגבי דב אלפון, שתופס את האינטרנט כבעל ברית של הספר והמילה הכתובה ולא כמחסל שלהם (ועם כך אני מסכימה במאת האחוזים). הוא ציין שהתחזיות השחורות על מותו של הספר הגיעו בעיקר מצד אנשי שיווק וכלכלה ולאו דווקא מאנשי חברה ותרבות, ועל כך שלמרות המצאתם של הפורמטים הדיגיטלים לא מדובר ב"עוגה" שנגיסה ממנה משאירה פחות לאחרים: תרבות דווקא עשויה הן להתפתח והן להתנפח.
אני מאמינה שהמצב שאלפון מתאר והקורלציה האפשרית הקיימת בין התרחבות אתר כמו "Amazon" לעלייה במספר הכותרים בעולם קיימים גם בתחום המוסיקה, ומציעה על אותו משקל לבדוק מחדש את הססמאות לגבי מותה של המוסיקה (שוב, בעיקר מצד בעלי אינטרס כלכלי).
האינטרנט הרחיב את הגישה למוסיקה, את "הבאז" (כפי שאלפון ציין לגבי הארי פוטר) סביב יצירות חדשות, את האלבומים והשירים האישיים והעצמאיים, את האינטראקציה בין האמן לקהלו, ועוד אינסוף דחיפות מהפכניות לטעמי.
טרמינולוגיה עלולה לבלבל. עלינו לבדוק האם מדובר למעשה במותה של ת-ע-ש-י-י-ת המוסיקה כפי שאנו מכירים אותה היום (רווחי התאגידים, חוזי חלוקת הרווחים בין אמן לחברה וכיו"ב). האינטרנט ודאי שלא הרג את המוסיקה עצמה. לדעתי היא דוקא פורחת הרבה בזכותו.
ניתן לאושש את הטיעון של Dyson Freeman בדבר היותו של הידע והתאוריות המדעיות מתפתחים כיום הודות לפתוח כלים ויכולות טכנולוגיות בדוגמאות רבות. אחת מהן היא המצאת ה-MRI שגרמה לגילויין של מחלות מוח ואחרות חדשות שעד כה לא הוכרו ככאלה והסיפטומים החיצוניים שלהם יוחסו לתאוריות ומחלות מוכרות.
החידושים הטכנולוגיים יכולים להפוך למאיץ חדש לא רק לגילויין של תופעות חדשות, אלא גם להמחשה ולבחינה של היפוטזות חדשות. אנחנו ב'פרקסיס' עושים שימוש רב בהקשר המפרה שבין ההיפוטזות החדשות שאנו מעלים על תהליכי החשיבה ובין היכולת להמחיש ולבדוק אותם באמצעות התוכנות שאנו מפתחים על מנת לקדם אותם. יחס מעגלי מפרה שהיה קיים עוד בתקופתו של ליאונרדו-דה-וינצי, אך כיום בגלל הכלים הטכנולוגיים המאפשרים לנו לקצר את פער הזמן שבין העלאת רעיון חדש ובין היכולת לבחון אותו, הוא הפך לאמצעי שימושי חשוב לפיתוח הידע ולהתפתחותן של תאוריות חדשות.
זכרונך הטעה אותך. עיקרי המחקר שלי אינם מתייחסים – כפי שכתבת, לסיבות לאי עשיית החלטה, אלא לסיבות לאי הבנת הסביבה שהשתנתה למרות המצאותו של המידע שיכול היה ללמדנו על טיבו של השינוי. מידע יכול להועיל רק כאשר קיימת מערכת מושגית מתאימה לפירושו. כאשר נוצרת מציאות חדשה ואנו ממשיכים לפרש אותה על פי המערכת המושגית המפרשת הישנה שלנו שהפכה לבלתי רולוונטית ואף מטעה בפירושה, מתרחשת תופעת ה Fundamental Surprise.
הבעיה היא שהתהליכים הטבעיים של ה-reframing של המערכת המושגית המפרשת שלנו הם איטיים יחסית לשינויים המהירים והסיבוכיות של הסביבה עימה עלינו להתמודד במאה שלנו.
מתודת ה – Systemic Reframing Thinking והתוכנה המשמשת כ-ebabler ליישומה – ה- Reframer, הם המאפשרים לבצע בצורה מודעת, שיטתית ומהירה תהליכים של שינוי המערכות המושגיות האישיות, הקבוצתיות והארגוניות שלנו על מנת להתאימם לשינויים הבסיסים המהירים המתרחשים בסביבת הפעולה שלנו.