תמרה כהן – הנערה מטבחה

(תחקיר שטרם הושלם ובו סיפור על אישה ובית)

לפעמים, קורה שדברים ייחודיים ומרתקים שלא הכרת ולא שיערת, נמצאים ממש מתחת לאף, צריך רק להסתכל…

לפני זמן לא רב, לגמרי במקרה, בעוד אני קורא ומשוטט ברשת, ומתכונן לעוד סיור-לימודי במסגרת לימודַּיי בקורס-מורי דרך, והפעם נצרות-סובב-כנרת (הר האושר, טבחה – כנסיית הלחם והדגים, כפר נחום הקתולית, והאורתודוקסית), נתקלתי בויקיפדיה בערך 'תמרה כהן'. (וגם דף השיחה אודות הערך הזה – מרתק ומעיד על מיוחדות).

משהו בסיפור המרתק על הנערה שהחליטה להפוך להיות יזמת-חקלאית על שפת הכנרת, תפס אותי, משך אותי לקרוא, 'לחפור' ולהעמיק. ככל שהמשכתי לקרוא, כמובן גם במראי המקום הראשוניים בתחתית הערך, (ואפילו מצאתי ברשת עוד מראה מקום אחד!), חשתי שמדובר בנושא לא פתור, לא סגור, וזה ריתק אותי. אישה צעירה, ילידת 1926, בגיל 20 (25?) לבדה, מייסדת משק חקלאי באזור טבחה, לחוף הכנרת, גרה 'בשטח', בתנאים לא תנאים, בסביבה עוינת, חשופה למחלות ולתנאים קשים – אך מגיעה להישגים מדהימים של תוצרת חקלאית שהתפרסמה ברחבי הארץ.

הסיפור הזה אודות תמרה, יזמת נדירה באופייה, אודות חייה והישגיה, (עד לפטירתה בגיל הצעיר כל כך, שלושים ושלוש), ואודות אמה, פירה-אסתר כהן שפעלה לממש משהו מחלומה של תמרה, ולהנציח את זכר בתה היחידה בהקמת 'בית תמרה" בסמוך למקום בו תמרה חיה ופעלה – היה 'מסתורי' ורחוק. ככל שהמשכתי לקרוא, נזכרתי כי לפני כמה שנים, קראתי על תמרה והבית פוסט מרתק בבלוג המעולה של האדריכל מיכאל יעקובסון, (עמית שלי לפלטפורמת הבלוגים 'רשימות'). המשכתי 'לחפור' ולחקור בעניין. רציתי ללמוד על תמרה ועל אימה. האם הבית עדיין קיים, מה מצבו, האם יש תוכניות לשמרו ולשקמו, מה אירע מאז נפטרה תמרה לפני למעלה מששים שנה.

לצד המשק החקלאי היה לתמרה חלום להקים מבנה גדול ורב-חדרים בשטח המושבה מגדל אותו רכשה, אך מחלתה מנעה את מימושו. אימה של תמרה, פירה-אסתר כהן, פנתה לבן-כתתה של תמרה לספסל הלימודים האדריכל הישראלי המפורסם והמעוטר, נחום זולוטוב, כדי שיתכנן את הבית של תמרה בטבחה, מול כנסיית הלחם והדגים.

כמו שאני בדרך כלל עושה, כשמשהו מעין זה תופס אותי, החלטתי לחלוק את רשמיי בפוסט בפייסבוק שלי, זה לא הביא לתהודה רבה או לתגובות, החלטתי לשתף את הפוסט שלי גם בקבוצת הפייסבוק בה אני חבר הנקראת היסטוריה ושימור בישראל. שחבריה מעידים עליה שהיא "קבוצה שמטרתה להביא לפרסם תמונות ואירועים היסטוריים מעברה ההיסטורי של מדינת ישראל כשרות לציבור".

סברתי שהפורום רב-המשתתפים אולי יביא מידע נוסף. וזה ממש לא היה מפתיע, שזמן קצר אחר כך, דוד (דודי) הכהן, קרוב משפחתה של תמרה ז"ל, עורך בעיתון 'כלכליסט', שפרסם מאמר על תמרה והבית ב 2012, כתב לי בתגובה בפייסבוק: "אני בן הדוד של תמרה ז"ל". וואו. התרגשות גדולה, הנה, שוב הרשת מלהטטת בנו ומראה את עוצמתם של 'הקשרים החלשים'. המשכנו בדיאלוג קצר בינינו, שמעתי כמה פרטים על תמרה ואימה, על המשפחה, ולמדתי ממנו שלמעשה אין עתיד ידוע או ברור לבית.

חשבתי שזה מאוד עצוב שפרק מיוחד כזה, ואתר כזה בתולדות ההתיישבות בארץ, לא זוכה לתיעוד, לשימור ולתחזוק מכבד ומתאים, "אחרי הכול, זה רק 'עבר'. את מי זה מעניין?!"…

המשכתי ב'מחקר' הצנוע שלי שכאמור, לא תם ולא נשלם: קראתי עוד ועוד מידע על בני המשפחה, ואט-אט, גיליתי שתמרה משתייכת לשושלת משפחתית מרשימה המעוגנת עמוק בהיסטוריה של ארץ ישראל. הנה כמה דוגמאות: סבה מצד אביה, ד"ר אליהו כהן, היה רופא המשפחה של המושבה פתח תקווה, סבה מצד אימה, ד"ר יעקב הללי אייזנבט, היה רופא עיניים. אחד מדודיה של תמרה הוא השופט בדימוס, אליהו כהן. ענף אחר של המשפחה, אליו משתייכת חנה, אחות-אימה של תמרה, גם הוא ראוי לציון: בן-דודה של תמרה, הוא סגן אמיר שפירא, טייס חיל האוויר שנפל בעת תפקידו. סבו של אמיר ז"ל, הוא אברהם שפירא, זקן השומרים בפתח תקווה, והשבט עוד מתרחב ומעמיק.

כך קרה, הגורל, ששתי האחיות, להן בת יחידה ובן יחיד, אבדו אותם בגיל כה צעיר.

עם פרסום הפוסט בפייסבוק, הוסיף לי דוד הכהן פרטים נוספים על תמרה ועל המשפחה ואני מביא אותו כלשונם: "אביה של תמרה, בן ציון, היה אח של סבא שלי, נתן…סבא רבא של תמרה היה ר' מיכל הכהן, ממייסדי שכונת נחלת שבעה בירושלים וממקימי העיתון הראשון בא"י, "הלבנון". איזה שבט.

תמרה וגם אימה נטמנו לא רחוק זו מזו בבית הקברות בקרית שאול, כשעל מצבתן אבן בזלת שהובאה מן הגליל – מה שגרם לכך שהחלטתי לסיים את התחקיר שלי בשני ביקורים:

בסוף השבוע, בבית הקברות קריית שאול בתל אביב. איתרתי במדויק באמצעות אפליקציית Gravez את קברה של תמרה ואת קברה הסמוך של אמה, בבית קברות קריית שאול, הנחתי אבן, והתעכבתי להביט בכריות הבזלת על מצבתן, שהובאו מן הגליל.

ובאותו סוף שבוע, וכבקשתו של דודי הכהן, להמשיך ולספר את הסיפור של תמרה, ביקרנו בבית של תמרה בטבחה כשאלינו הצטרפו גם שני זוגות חברים. זה היה יום יפהפה שקיבל את פנינו, והבית, גם במצבו העצוב, האיר לנו פנים. היה משהו מרגש בשקט בו הוא ניצב, בין עצי האקליפטוס, צופה בכנסיית הלחם והדגים שמעבר לכביש, ובכנרת שמשתרעת מאחורי הכנסייה. כאילו ששמח לביקורנו.

חשבתי לעצמי שכדאי שאצור קשר עם עידן גרינבאום, ראש המועצה האזורית עמק הירדן, וכן עם אורי בן ציוני, מנהל מחוז הצפון במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, בניסיון לברר ולהבין מה עושים, ואם עושים.

ואכן לשמחתי, יום למחרת פנייתי, קבלתי דוא"ל מראש המועצה האזורית שמאשש את החשיבות בעיני המועצה האזורית של שימור הבית, ומסביר פירוט את המורכבות הרבה בשימור ושחזור הבית והסיפור, אך הנה הסייפא המעודד של דבריו, עליהן אני מאוד שמח: "מסתמנים לאחרונה כמה כיוונים חיוביים בנושא ה'הבית של תמרה' וסביבתו, אך לא מיד". גם אורי בן ציוני, מנהל מחוז הצפון של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל כתב לי ברוח דומה, וזה מאוד משמח שיש לכך מודעות ורצון אמיתי. איכשהו, 'מרגיש לי' אופטימי, שזה לא סוף הסיפור. ובינתיים, צריך להכיר את הסיפור הזה, לספֵר אותו, וגם, לדאוג של יישכח.

יגאל חמיש – מורה דרך https://www.facebook.com/yigal.chamish